"אום אל פחם: המדינה איבדה שליטה"

 

לא בכל יום זוכה העיר אום אל פחם לכפולת עמודים בעיתון הנפוץ במדינה. היום היא זכתה לכבוד זה בעקבות הרצח של מוחמד בורגול, תושב העיר. "ידיעות אחרונות" הקדיש שני עמודים שלמים לסיקור נרחב לרצח של בורגל ולאירועים החמורים שהתפתחו בעקבותיו.[1]

הרצח של בורגול היה הרצח ה-120 שארע מתחילת השנה במגזר הערבי. מעבר למספר הסמלי, שיקף הרצח את המתרחש בחברה הערבית. "את המתח ברחובות אום אל פאחם אפשר לחתוך בסכין. הסכסוך בין שתי המשפחות שעקבותיו ככל הנראה  נרצח ביום חמישי האחרון מוחמד בורגול (33) גרם לעימותים קשים ביותר", כתבו העתונאים חסן שעלאן ומאיר תורג'מן בפתח הכתבה. שלהם שתארה את האירוע. "ברחבי העיר נשמעו צרורות ירי שנורו ע"י משפחתו של בורגול בתגובה לרצח וכן הוצתו ארבעה בתים ושלוש מכוניות השייכים למשפחה שאתה היה מסוכסך".

ידיעות אחרונות, 5.12.21

בכתבה צוין שלא מעט מבני המגזר זעמו על הציוץ של השר לביטחון פנים עומר בר לב שבו הודיע שפנה לראש עיריית אום אל פאחם כדי לדעת אם ישנן דרכים נוספות להרגעת הרוחות ונענה כי ועדת הסולחה המקומית נכנסה לתמונה. ראשי הציבור הערבי סברו כי השר לא צריך לשאול את ראשי הרשויות מה לעשות, אלא לפעול בעצמו ולעשות את שנדרש להשבת השקט.

הרצח של בורגול לא היה האירוע החמור היחיד בעיר בסוף השבוע. תושב אום אל פאחם, פתחי ג'בארין (30) נורה ע"י שני לוחמי מג"ב. הם טענו כי הוא פרץ מחסום וניסה לדרוס אותם. נראה שג'בארין וצעיר נוסף שהיה עמו ניסו להגיע לבתי משפחתו שהוצתו במסגרת הסכסוך.

האווירה בעיר קשה וטעונה. חסן שעלאן שהביא דיווח על המתרחש בעיר פרסם את רשמיו תחת הכותרת: "עיר אבודה".[2]

 

ידיעות אחרונות, 5.12.21

תושבת המקום שבנה נרצח השנה סיפרה בכאב: "מאז שבני נרצח לא דברתי מילה כי אני חוששת שירצחו גם אותי. נשארנו לבד. אף אחד מהמנהיגים לא הגיעו לבקר או לשמוע אותנו. אם בני היה בן למשפחה עשירה או מוכרת כולם היו מגיעים, אבל לצערי הם מפלים. הם חלק מהכישלון למיגור הפשיעה. היום כל רצח עובר בשקט כאילו מי שנרצח הוא לא בן אדם.

מאז תחילת השנה נרצחו באום אל פחם תשעה מתושבי העיר- מוחמד נאסר ג'עו (ב-22.1), מחמד כיואן (19.5), טארק ג'עו (21.5), מוחמד תופיק בוב (24.5), מוסטפא בדראן (25.5), ג'אנם ג'בארין (11.10), חליל ג'עו (19.10), עמרו מקלד (22.10) ומוחמד בורגול (2.12). אף אחד ממקרים אלה לא פוענח.

שעלאן כתב שלתושבי אום אל פאחם ביקורת קשה על המשטרה. "אנחנו התרענו על הסכנה הנשקפת, כולל לגבי הסכסוך שגרם לרצח האחרון של מוחמד בורגול, אבל כלום לא נעשה. הכתובת היתה על הקיר", זעם פארוק ג'בארין, חבר מועצת עיריית אום אל פחם וחבר ועדות הסולחה.

האירועים האחרונים פורסמו ב"ידיעות אחרונות" תחת הכותרת "מהומות אום אל פחם: המדינה איבדה שליטה", שביטאה בפני הציבור הישראלי את המתרחש באזור.

על הבלוג:
האזור המרתק של וואדי ערה מהווה מיקרוקוסמוס של יחסי יהודים וערבים בישראל. הוא גם בבואה למתרחש בחברה הערבית בישראל ומקרה בוחן להשתקפותה בתקשורת הישראלית. "מסע בוואדי ערה" משקף לקהל דובר העברית את המתרחש באזור

 

[1] חסן שעלאן ומאיר תורג'מן, "מהומות אום אל פאחם: המדינה איבדה שליטה", ידיעות אחרונות,5.12.21

[2] חסן שעלאן, "עיר אבודה", ידיעות אחרונות, 5.12.21

 



הציבור הערבי בישראל סוער בתקופה האחרונה בעקבות גל הפשיעה החמור שפוקד את הישובים הערבים.מתחילת השנה בלבד גבתה הפשיעה בחברה הערבית 19 קרבנות ו-111 בשנה שעברה.

גילויי האלימות הביאו לקיומה של הפגנה רבת משתתפים באום אל פאחם.

ההפגנה עצמה הפכה למפגן  אלימות בין המשטרה למפגינים. בכתבה של חסן שעלאן וליאור אל חי ב"ידיעות אחרונות" (28.2.21) צוטט תושב העיר, עבד אל רחים מחאמיד:

"המשטרה גיבורה נגד חפים מפשע אבל מרוצחים היא פוחדת. והרי כלם יודעים איפה הם נמצאים". תושב אחר,סעיד אגבריה, הגיע להפגנה ועם ילדיו ואמר לכתבי העיתון: "כל הלילה הם בכו ואמרו: 'המשטרה רוצה להרוג אותנו'".

כותרת הכתבה היתה "הפגנת קרב" ובכותרת המשנה נכתב: "כדורי גומי, רימוני הלם ועשן, גז מדמיע, זרנוקי מים* עימותים קשים , פצועים ועצורים. ההפגנה באום אל פאחם  שהתקיימה במחאה על המחדל הממשלתי בטיפול באלימות בחברה הערביצת נתקלה בתגובה קשה*המשטרה: "הם יידו אבנים".

 



מאת: סעיד בדראן

שבת בצהריים. השוק של ברטעה הומה אדם. הם מגיעים מכל רחבי הארץ- ערבים ויהודים, אפילו דרוזים מהצפון ובדו'אים מהדרום ובנוסף להם גם עובדים זרים. אפילו הסינים כבר מגלים ענין בשוק התוסס הנמצא בכפר פלסטיני לכל דבר ענין, פרט לכך שגדר ההפרדה סיפחה אותו לתוך שטח ישראל.
הכפר ברטעה נכנס לדפי ההיסטוריה בזכות היותו כפר חצוי לשני חלקים. עם חתימת הסכמי שביתת הנשק בשנת 1949 היה הצד המערבי של הכפר- ישראלי והצד המזרחי שלו- תחת שליטה ירדנית.
מציאות זו השתנתה עקב מלחמת ששת הימים והחיים במקום חזרו לקדמותם. בני החמולה האחת שגרה במקום התאחדו מחדש- חברתית וגיאוגרפית.
השינוי הגדול התרחש בתחילת שנות האלפיים כשהמדינה הקימה את גדר ההפרדה. החלק הפלסטיני של הכפר נותר מערבית לגדר, קרי- בפועל בשטח ישראל. הדבר רק היטיב עם התושבים אשר ניצלו את הסטטוס החדש לפיתוח כלכלי ומסחרי, ובמהירות הבזק הפכה תנועת המסחר למשגשגת מאוד. השוק של ברטעה הפך למפורסם בכל רחבי הארץ ובמדינות שונות בעולם לרבות טורקיה ובמיוחד סין..!
כן השווקים הסינים מכירים היטב את ברטעה, ורבים מהם סבורים שזה מקום גדול ומרכזי בחיי המסחר והתעשייה באזור, ויעד חשוב לשיווק התוצר הסיני.
יש אפילו שמדברים על כך שקבוצת סוחרים סינים התכוונה לבקר במקום ואף החלה להתעניין בהקמת בתי מלון בכפר, בהנחה שכבר יש כאלה בברטעה..
מה עומד מאחורי השגשוג של המקום..?
עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, והגידול במספר הפיגועים נגד מטרות ישראליות, חלה ירידה גדולה בפעילות החיים המסחריים בשווקים הפלסטינים. עיקר הכנסתם נשענה על לקוחות ישראלים ערבים ויהודים כאחד, אך לקוחות אלה הדירו את רגליהם מהשווקים הפלסטינים בגלל המצב הביטחוני. הקמת גדר ההפרדה היתה קטלנית והביאה להיחלשותם באופן דרסטי- כזה היה מצבו של שוק "בידיה" המפורסם שרוב מבקריו היו ישראלים, ובעיקר יהודים. כך גם השוק של באקה אל-שארקיה.
הסוחרים ובעלי העסקים המודאגים מצאו את חבל ההצלה באדמה הבתולה בברטעה ובמהירות החלו לנדוד ולהעתיק את עסקיהם למקום החדש. השוק החל להתפתח עד שנהיה יעד מרכזי בחיי המסחר בסביבה, אשר מושך אליו עשרות אלפי אנשים מדי יום.
תושבי המקום ניצלו את המצב כלכלית והחלו להכשיר את אדמותיהם להשכרה. במקביל, הרשות המקומית -בסיוע הרשות הפלסטינית- נערכת באופן מתמיד בהתאם ועובדים על פיתוח והכנת תשתיות מתאימות כדי לקלוט את אלפי הסוחרים שנחתו וממשיכים לנחות ברחבי הכפר.
ולאור הביקוש הרב עולה גם עלות השכירות במקום. הסוחרים נאלצים לשלם 30-50 אלף שקל שכר שנתי עבור חנות שגודלה בממוצע 50 מטר מ"מ.
הכניסה לשוק, הנמצא באחריות פלסטינית, מתבצעת באופן חופשי וללא מחסומים צבאיים או משטרתיים. אדם זר המבקר במקום אינו יכול להבחין בין החלק הישראלי והפלסטינים כי המאפיינים המפרידים טושטשו וחלקם אף נעלמו. שהשוק התרחב גם לחלק המערבי וכבש את שני צדדיו של הכביש הראשי החוצה את ברטעה המערבית, כלומר החלק הישראלי. כביש ההומה בתנועת רכבים בדרכם לשוק בברטעה המזרחית.
"המציאות משתנה במהירות ולא צפויה", אמר תושב המקום אשר ציין שהכפר סבל רבות באינתיפאדה הראשונה. בלילות היה הכפר כעיר רפאים ורחובותיו היו ריקים מחיים, מלבד עכברי לילה או חיילים שערכו פשיטה לילית במצוד אחר מבוקשים. "מי האמין אז שיבוא יום ועל המכולות אשר מובלות לפריקה מדי יום יהיה כתוב: fROM CHINA TO BARTAA

 



מאת סעיד בדראן
"מהומה על לא מאומה"- כך מגדירים תושבי כפר ג'ת את הסערה שפרצה בימים האחרונים סביב הרחוב הנקרא על שמו של יאסר ערפאת, יו"ר הרשות הפלסטינית לשעבר.
גם ראש הממשלה בנימין נתניהו, לא נשאר חייב והבטיח בפוסט שלו בפיסבוק שיפעל להסרת השלט על שמו של ערפאת."במדינת ישראל לא יקראו שם רחוב על שמו של ערפאת". כתב נתניהו והבהיר כי שוחח על כך עם שר הפנים אריה דרעי, שמסר לו שמשרד הפנים לא נתן לכך אישור.
הסיפור עלה בימים האחרונים לכותרות בגלל חייל צה"ל אשר עבר בסמוך לכפר וגילה במפתיע, במהלך שימושו ב"וייז", את שם הרחוב על שמו של ערפאת. העלאת הנושא לדיון ציבורי והתערבות הדרג הממשלתי אינו מורגש ברחובות הכפר, והתושבים אומרים שמדובר בסערה בכוס מים.
מוחמד ותד, ראש המועצה המקומית ג'ת, הבהיר שההחלטה לקרוא את שמו של ערפאת על רחוב בכפר התקבלה ע"י ועדת השמות ואושרה במשרד הפנים לפני מספר שנים. הדבר היה במהלך כהונת ועדה קרואה שמונתה ע"י משרד הפנים בראשותו של יצחק ולד, כדי לנהל את העיר באקה-גת שהיה ישוב אחד במסגרת איחוד רשויות מקומיות, איחוד שלא הצליח ופורק לפני כשש שנים.
ראש המועצה הנוכחי אמר לאמצעי התקשורת שיאסר ערפאת אשר זכה לפרס נובל לשלום יחד עם רבין ופרס הוא סמל בהיסטוריה של העם הפלסטיני ואין מניעה שיקרא רחוב על שמו.
אין זו הפעם הראשונה שבישובים ערבים נקראים רחובות על שם ערפאת או מנהיגים ערבים אחרים:



אזור וואדי ערה הוא מיקרו-קוסמוס של היחסים בין ערביי ישראל למדינת ישראל.

לאורך הציר שאורכו כ-20 ק"מ ואשר משתרע מצומת משמר גבול (ליד קיבוץ ברקאי) ועד לצומת מגידו נמצאים מספר ישובים רבים. אלפי ישראלים חולפים לידם מדי יום בנסיעה בכביש 65, אך רק מעטים מהם מכירים אותם או ביקרו בהם אי פעם.

לאזור היסטוריה עשירה, עוד מימי תחותמס השלישי מלך מצרים, אך משנות השלושים של המאה שעברה נתפס וואדי ערה כ"קן צרעות" עבור האוכלוסייה היהודית. מצד שני, יש רכיבים של חיים משותפים כמו בית ספר יהודי-ערבי בכפר קרע.

הישובים השונים באזור מסמלים, כל אחד בדרכו, רובד אחר של היחסים בין הערבים אזרחי ישראל למדינתם. מסע לוואדי ערה הוא מסע מרתק בגיאופוליטיקה, ברבדים של החברה הישראלית ובנימים החשופים שלה. הוא  יוצר מפגש בלתי אמצעי עם דמויות ססגוניות וגם שובר סטריאוטיפים.

"עליהום- ואדי ערה" יעסוק בכל מה שקשור ליחסים בין יהודים וערבים כפי שהם משתקפים מהאזור ויערוך לקורא דובר העברית היכרות עם אחד האזורים הטעונים והרגישים בישראל, שלא רבים מכירים אותו. במסגרת זו יבין הקורא את המתרחש בחברה הערבית.

הצלע השלישית במשולש היא התקשורת, באמצעותה ננסה להבין כיצד קיבל ומקבל וואדי ערה את התדמית שלו בעיני הציבור היהודי.

 



מאת ד"ר אמיר גילת

חיסולו של נשאת מלחם מזכיר את סיפורים אחרים של ערבים ישראלים מוואדי ערה שהיו מעורבים בפעולות טרור. הנה אחד מהם.

היה זה ליל חורף קר. החיילים במאהל הטירונים של הנח"ל שהוקם ליד קיבוץ גלעד שבהרי מנשה כבר שכבו לישון במיטותיהם. שעות אחדות קודם לכן, בטרם ירדה החשיכה על האזור, נעו ארבעה מחבלים מכיוון ואדי ערה וצעדו בשקט לכיוון המאהל. הם התמקמו סמוך אליו, וצפו על הנעשה בו.

הארבעה חדרו באין מפריע למאהל, הנמצא בשטח אש מוכר ומשמש לאימון טירונים. ביום שישי בלילה נותרה שם רק כיתת כוננות מצומצמת עליה פיקד מפקד זוטר בדרגת רב"ט ועמו גם חובש ונהג.

מחבלים הגיעו מכיוון ואדי ערה במטרה לרצוח חיילים בדם קר. הם היו חמושים בקלשון, שלושה סכינים ושני גרזנים חדשים שנרכשו במיוחד עבור הפיגוע. את הקלשון אספו ככל הנראה בדרך, לכל מקרה. המחבלים ניצלו את העובדה שהמאהל היה פתוח ללא שער וללא שומרים וחדרו באין מפריע למאהל החשוך. רק שני אוהלים היו מאוישים. באחד מהם ישן המפקד, רב"ט גיא פרידמן. באוהל השני ישנו שאר החיילים. שני שומרים, שניהם עולים חדשים מרוסיה, אבטחו את המחנה. אחד שמר על בונקר התחמושת והשני הופקד על האוהל. שניהם, טרחו להדגיש מאוחר יותר גורמים צבאיים, היו ערים, חמושים ברובים ועומדים על משמרתם.

הראשון שהבחין במחבלים היה יורי פרידה ז"ל, עולה חדש בן 32.

כשהבחין בהם רץ למאהל להעיר את המפקד, גיא פרידמן ואחר כך רץ לאוהל כדי להעיר את חבריו הישנים.

היה זה מאוחר מדי.

המחבלים דלקו אחריו לאוהל הטירונים וכשהם צועקים "אללה אכבר" התנפלו על יורי עם הגרזנים והקלשון ורצחו אותו. יורי מת במקום, מותיר אחריו אשה בהריון, בת, הורים ואח.

המחבלים המשיכו במסע ההרג.

לאחר שרצחו את יורי, נכנסו פנימה ודקרו חייל נוסף – יעקב דובינסקי. הוא נפל על הרצפה שותת דם. המחבל המשיך לנעוץ בגופו את הסכין פעם אחר פעם, עד שמת.

גיא פרידמן שמע את הרעש, התעורר והבחין בנעשה. הוא חש במהירות לסייע לחייליו באוהל השני. המחבלים שכבר היו בדרכם אל מחוץ לאוהל התנפלו עליו, ורצחו אותו בסכין ובקלשון. הם נמלטו מהמקום עם כלי הנשק של החיילים. במהלך החקירה הוברר כי למרות שהופתעו בשנתם, נאבקו הטירונים עם הרוצחים ואף פגעו בהם.

יום שישי, 14 בפברואר 1992. השעה היתה סמוך לחצות כאשר קבלתי את ההודעה על האירוע. מהדיווח הראשוני קשה היה להבין מה קרה. דקות ספורות קודם לכן שמעתי בביתי רעש של מסוקים. חשדתי שמשהו אינו כשורה. ביום ששי בערב אין תנועת מסוקים באוויר שלא לצורך.

מיהרתי לאזור גלעד. הגישה למאהל הטירונים נחסמה. במקום שררה המולה רבה. כוחות גדולים של צבא, משטרה, מד"א. ברור היה שמדובר באירוע קשה. ראיתי את האמבולנסים יוצאים החוצה, מפנים את הנפגעים.

במקום הוקם חפ"ק משטרתי. מהדיווחים ששמעתי ברשתות הקשר ברור היה שהמאמץ העיקרי התמקד עתה בלכידת הרוצחים.

העדויות ששמעתי סביבי היו קשות. מנשה פרג', איש מד"א מעפולה, סיפר שהבחין בחייל פצוע ושותת דם בתוך המאהל. "הוא מלמל כל הזמן שדקרו אותו ושהוא ניסה להיאבק. הוא רעד מקור ומפחד וניסינו להרגיע אותו", אמר. "הוא היה עדיין בתוך שק השינה עם השמיכות והבגדים עליו. כנראה שהפתיעו אותו בשנתו. הוא היה המום ומלמל ברוסית. הוצאנו אותו ככה, עם הבגדים שהיו ספוגים בדם והתחלנו מיד לטפל בו. היתה לו דקירה בריאה השמאלית וחבלות בגולגולת. הוא היה בהכרה. שלושת החיילים האחרים נשחטו חיים ולא היה סיכוי להצילם".

איש לא שם לב אז לתאריך הסמלי שבו בוצע הטבח המאהל הטירונים – י"א באדר, יום תל-חי.

מדי שנה מצוין ביום זה אחד מהאירועים ההיסטוריים עליהם גדל כל ילד בישראל- סיפור מורשת הגבורה של לוחמי תל-חי ומפקדם, יוסף טרומפלדור.

בי"א באדר תר"פ (1 במרץ 1920) הגיעה קבוצת ערבים לחצר ההתיישבות היהודים בתל-חי שבגליל. כשהגיעו לקומה השנייה הפתיעו בירי את הלוחמים שהיו במקום. טרומפלדור פקד על אנשיו להשיב אש. מגיני תל-חי נלחמו בערבים שחדרו פנימה ובחבריהם שהמתינו מחוץ לחצר.

בדיוק 72 שנה לאחר מכן התרחש האירוע בגלעד שמזכיר בנסיבותיו את שאירע בתל-חי: קבוצת ערבים חדרה למקום שבו שהו הלוחמים היהודים- וטבחה בהם.

בעוד הקרב בתל-חי הפך לסיפור גבורה, היווה האירוע בגלעד מכה קשה ומביכה לצה"ל.

המחבלים הצליחו לחמוק מהמאהל בגלעד עם כלי הנשק של קורבנותיהם, מותירים אחריהם את כלי הרצח. רק לאחר שאחד הניצולים, עולה חדש מארגנטינה שהיה באוהל בעת ההתקפה, החל לירות ללא הבחנה, נכנסו לתמונה טירוני הנח"ל מהמאהל הסמוך. הם ניסו להזעיק סיוע, אך מערכת הקשר והגנראטור לא היו תקינים. כמה מהם יצאו להזעיק עזרה מקיבוץ גלעד. האיחור בתגובה היה בעוכרי כוחות הבטחון. המחבלים הספיקו להימלט באין מפריע, בדיוק כפי שהגיעו.

אנשי עין השופט וגלעד היו הראשונים שהגיעו למקום. המראה שנגלה לעיניהם מראה מחריד. "בהתחלה היה קשה לתפוס מה שראיתי בעיניים. אנשים שחוטים, סכינים וגרזנים. מראה מזעזע. אחר כך אתה מתרגם את זה, ומזדעזע עוד יותר", סיפר עד ראיה.

הטבח, שקיבל את הכינוי "ליל הגרזנים" או "ליל הקלשונים", הכה בהלם את הארץ כולה. איש לא הבין כיצד הצליחו שלושה מחבלים להיכנס למאהל צבאי בלב מדינת ישראל, לשחוט באין מפריע שלושה חיילים ולחזור בשלום לבתיהם עם שלל של רובי אמ-16 וגליל אחד.

עקבותיהם של חברי החוליה הובילו לאזור עין אברהים, אום אל-פחם ומעאוויה. כוחות הביטחון החלו לסרוק שם בית אחר בית. 12 גברים נעצרו והובלו כבולים לחקירה. על אחד מהם נתגלו סימני דם, אך מאוחר יותר התברר שעסק בשחיטת בקר.

באזור כולו התעורר פחד גדול. הקיבוצים באזור סגרו את שעריהם, שומרים הוצבו בכניסות. שמחה נאור, רכז הביטחון של המועצה האזורית מגידו, חש זמן רב קודם שהאזור מתחמם, שהאינתיפאדה מחלחלת לתוך תחומי הקו הירוק.

"עכשיו הוכח מעל לכל ספק שגם האזור שלנו מסוכן", אמר מיד לאחר הארוע.

המשטרה המשיכה להתמקד במעאוויה. בכפר כבר דבקה תדמית של מקום בעייתי, לאחר ששלושה חודשים קודם נחשפה חוליה של עשרה מתושבי הכפר, שאנשיה נחשדו באספקת נשק לאנשי "הפנתר השחור" בג'נין. החוליה עסקה על פי החשד בייצור רובים מאולתרים, סחר באמצעי לחימה ועקירת שתילי זית.

"אנחנו מגנים רצח ודוגלים בשלום בין כל העמים. אם המחבלים מסתתרים פה? חס וחלילה. אם נתפוס אותם נמסור אותם מיד למשטרה", הבטיח המוח'תאר, מחמד סעיד כלו.

גם בעין אברהים נערכו חיפושים שפגעו בשגרת החיים. אנשים לא יצאו לעבודה, לא כולם הלכו לבית הספר. "התושבים התעוררו לרעש מסוקים. חיילים עברו מבית לבית. מי שלא היתה ברשותו תעודת זהות- נעצר", קבל מחמוד פחר, צעיר בן 23 שמצא עצמו בתוך הקלחת.

השב"כ והמשטרה המשיכו בחקירה ובמאמץ ללכוד את החוליה שבצעה את הטבח. ההערכה היתה שמדובר בתושבי השטחים שהסתייעו בערבים ישראלים, תושבי האזור שמכירים היטב את השטח. איש לא העז להאמין שאזרחים ישראלים, תושבי ואדי ערה, הם שביצעו את הפיגוע המחריד.

החקירה התמקדה בגרזנים שבו בוצע הטבח בחיילים ונשארו בזירת הארוע. הגרזנים היו חדשים ונראה היה כי נרכשו במיוחד לצורך הפיגוע. החוקרים קיוו שהגרזנים יספקו את קצה החוט בפענוח הרצח. כשהגיעו ליבואן וממנו לחנות ממנה נרכשו הכלים הבינו שהם בדרך הנכונה.

* * *

בלילה שבין 25 ל-26 בפברואר, בשעה אחת אחר חצות, נשמעו נקישות על דלתות הבתים של בני משפחת אגבריה במושירפה. התדהמה היתה מוחלטת. פעולת כוחות הביטחון העירה את כל תושבי הכפר. השמועה על החיפושים בבתים פשטה כאש בשדה קוצים, אך איש לא העז לצאת מהבית כוחות גדולים של מג"ב מנעו מן השכנים אפילו להציץ מבעד לתריסים.

הכוחות הגדולים פנו לעבר ביתו של חסן אגבריה, בעל חנות מכולת בשנות החמישים לחייו. המכולת נמצאת בקומה הראשונה של הבית בו התגוררה כל המשפחה. עשרות השוטרים וחיילי מג"ב יחד עם אנשי שירות הביטחון הכללי פעלו במהירות. לוחמי הימ"מ עלו במעלה המדרגות. דלת האלומיניום המשולבת בזכוכית שעמדה בדרכם לא היוותה בעיה.

"היינו ישנים התעוררנו אחרי ששמענו רעש למטה. היו דפיקות נוראיות על דלת הכניסה ולפני שהבנתי מה קורה, הם פרצו את הדלת וכל הבית היה מלא בחיילים", סיפרה זהיירה. היא אשתו של אברהים, אחד מבניו של חסן. "הם נכנסו לחדר שלי וכשראו שאני הולכת להתעלף, העבירו אותי לחדר השני, כשאני לבושה בפיג'מה. שם העמידו אותי עם הראש לקיר. אחרי זה הביאו לי את הבגדים. בחדר של בעלי היה כבר בלגן, היו צעקות. סגרתי את האוזניים מרב פחד, לא רציתי לשמוע. הורידו אותי למטה".

אותות הפריצה והחיפושים אחר נשק שנלקח מהמאהל ניכר היטב בדירה. ציפויי העץ שעל הקירות נעקרו ממוקם, תחתיות הכורסאות נקרעו, תמונות הוסרו מעל הקירות, כמעט דבר לא נותר במקומו. בשלב מסוים, כאשר עמדו השוטרים לעזוב את הבית, שם אחד מהם לב לכך שאחד הבלוקים בקיר שליד גרם המדרגות אינו מורכב כראוי. הוא התעקש לבדוק מה יש מתחתיו ואז נחשפו כלי הנשק שנגנבו מהחיילים בגלעד.

תוך דקות נפרץ הקיר. הלוחמים חשפו שק ובו ארבעה כלי נשק שנלקחו מהחיילים – שלושה רובי אמ-16 ו'גליל' וכן ספרי תעמולה של "האחים המוסלמים" ו"הפרוטוקולים של זקני ציון".

מאוחר יותר התברר לי שמאז האירוע הוסתרו כלי הנשק במסגד במושירפה. בדרך מקרה העבירו החשודים את כלי הנשק לסליק בביתם רק ארבע שעות לפי הפשיטה המשטרתית. אילו נערך החיפוש בבית החשודים קודם ספק אם היו בידי החוקרים הראיות הקשורות את החשודים לכלי הנשק.

בני המשפחה, מוסלמים דתיים, גרו בשני בתים צמודים, כמאה מטרים מהכביש הצר והמשובש המוביל לכפר. בתים צנועים, דו קומתיים, שהורחבו במרוצת השנים. בכפר הייתה המשפחה מוכרת כדלת אמצעים, הגונה וחסרת נטיות פוליטיות.

שני בניו של חסן נעצרו בחשד כי ביצעו את הרצח. מוחמד היה אז בן 26, נשוי מזה כארבעה חודשים, מורה לאלקטרוניקה בבית הספר התיכון באום אל-פחם, בוגר בית הספר להנדסאים שליד אוניברסיטת תל אביב. אברהים, היה בן 24. נשוי, בעליו של בית מלאכה קטן לתריסי אלומיניום. האח הבוגר- מחמוד, קבלן בנין בן ואביו, חסן, נעצרו בחשד לסיוע לפשע.

במשטרה ובשב"כ היו משוכנעים ששניים מבני המשפחה רכשו את הגרזנים, אך בחקירה מסרו העצורים מידע מוטעה. הם סיפרו כי קיבלו 4000 דולר מתושב השטחים בתמורה לסיוע בביצוע הפיגוע. אחד האחים טען כי נחשד בשיתוף פעולה והיה צריך "להוכיח את עצמו" לאנשי חוליית "הפנתר השחור" מאזור השומרון. לדבריו, הוא שימש רק כמורה דרך לחברי החוליה. בעקבות עדותם נעצרו שני החשודים מהשטחים, אך הם שוחררו לאחר שהוברר שלא היה להם קשר לרצח. גרסתם של האחים הופרכה.

***

ב-27 בפברואר התעוררה סערה ציבורית בעקבות דברים שאמר ח"כ רחבעם (גנדי) זאבי ("מולדת") מעל במת הכנסת.

"רוצחי שלושת החיילים מגלעד נתפסו", הכריז גנדי תוך התעלמות מצו איסור הפרסום שהוטל על הפרשה. במערכת הביטחון זעמו על חבר הכנסת שנהנה מחסינות פרלמנטרית ולא ניתן היה להעמידו לדין. "ח"כ זאבי עשה מעשה חסר תקדים בחומרתו. הוא פגע בחקירה ויתכן שהפריע לפענוח הפיגוע בהרי מנשה", אמרו גורמים במערכת הבטחון.

"זו שערורייה חסרת תקדים ההופכת חמורה עוד יותר כאשר מאחוריה אדם המבין ומכיר את נושא החקירות. המחבלים שהרגו את שלושת החיילים יכולים אולי להודות לח"כ זאבי", אמרו הגורמים שחששו כי הפומבי שניתן ללכידת החשודים ולחקירה המתנהלת נגדם עלול לפגוע בה.

דוברי המשטרה ומשרד הביטחון נאלצו להכחיש את הידיעה שהתבססה על דבריו של גנדי והתפרסמה בכל אמצעי התקשורת. גם ראש הממשלה יצחק שמיר נדרש לעניין. "אינני מבין מדוע ח"כ זאבי עשה את מה שעשה ואני מצטער על כך מאד", אמר. גנדי עצמו לא הביע חרטה. להפך. "בשבוע הבא עוד יתנצלו בפניי", אמר.

הוא ידע מה הוא אומר. בישובי ואדי ערה עקבו בעניין אחר התבטאויותיו של גנדי והסערה הציבורית שהתעוררה. "לא יכול להיות שהמחבלים הם אזרחי ישראל ואני בטוח עוד יותר שהם לא גרים כאן בוואדי ערה", אמר מחמד סעיד כלו, מוח'תאר מעאוויה.

הוא דווקא טעה.

ימים אחדים לאחר מכן התבררה האמת – חוליה של ערבים ישראלים מוואדי ערה היא שביצעה את הרצח המאהל הטירונים.

כעבר מספר ימים חלה תפנית. שני האחים שנטלו חלק בפשיטה על מאהל הטירונים הודו במעשה ומסרו את שמותיהם של בן-דודם, יחיא אגבריה ושל אדם נוסף בשם סעיד ג'בארין כשותפיהם למעשה. אגבריה, בן 25, היה פקיד הקבלה במרפאה של התנועה האסלאמית באום אל-פחם. ג'בארין, בן 40, היה אב לתשעה ילדים מאום אל-פחם.

מהחקירה עלה שהארבעה היו חברים בפלג קיצוני של התנועה האסלאמית שכינה עצמו "הג'האד האסלאמי". הם פעלו ביזמה מקומית. זו הסיבה שחשיפתה של החוליה דרשה מאמץ מיוחד של השב"כ והמשטרה.

מספר חודשים קודם לכן החליטו לרצוח חיילים ולגנוב את נשקם. הם סיירו בטרמפיאדות באזור חבל תענך, בצומת מגידו ובפרדס חנה, מצוידים בסכינים וניסו לחטוף חיילים. במקרה אחד, בצומת מגידו, כמעט עלה הדבר בידיהם.

בשלב מסוים הם שינו קו והחליטו לרצוח חיילים במאהל גלעד אותו הכירו זה שנים. הם צפו על המקום ולמדו את שגרת החיים בו. הארבעה בחרו לפעול בליל שבת, שבו נמצאו במקום רק חיילים מעטים.

לאחר ההתקפה על המאהל, הם רצו במהירות למרחק של שישה קילומטרים, והגיעו למערה ליד קיבוץ מגידו, מקום המסתור שהכינו לעצמם מבעוד מועד. המערה נמצאת במרחק של שלושה קילומטרים מהקיבוץ, במעמקי ואדי בוצי ותלול. התברר שהם תכננו לברוח ללבנון, אך כשהחלו לנסוע צפונה הבחינו במחסומים הרבים בכבישים והחליטו להסתתר במערה. הם התכוננו לאפשרות כי ישהו במקום זמן רב והכינו שקי שינה ומזון והסתירו מאגר תחמושת שכלל עשרות בקבוקי תבערה וגרזנים. כשהגיעו למקום, שרפו את בגדיהם והחליטו בכל זאת לשוב לכפר. בימים הבאים ניהלו אורח חיים רגיל, יצאו לעבודתם ולא ניסו להסתתר.

המערה נחשפה במהלך חקירתם של חברי החוליה. לאחר שהודו במעשה הובילו את החוקרים לשחזור הרצח. בדיוק מדהים ובקור רוח סיפר מחמד, הרוח החיה בחוליה, את שארע באותו לילה חשוך.

"עשינו ג'האד נגד היהודים כדי לשחרר את האדמות הכבושות של פלסטין. באנו לשם כדי לרצוח חיילים ולגנוב את כלי הנשק שלהם", אמר.

שנתיים קודם החליט מוחמד לחזור בתשובה ולגדל זקן. הוא ניתק את קשריו עם הסביבה הקרובה שלו והידק אותם באום אל-פחם. גבה קומה, לבוש במכנסיים בלויות, סודר לבן וחליפה חומה הובל את צוות החקירה לאורך נתיב הדמים שעשה.

"הנה באנו מכאן", הצביע על הגבעות הסמוכות מהן השקיף עם חבריו במשקפת על המאהל. "נכנסנו מכאן", סימן לעבר האוהל המיוחד שהוקם בשטח לצורך השחזור. הוא זכר היטב כל פרט ופרט וידע בדיוק באיזו מיטה שכב החייל שדקר. "המאבק היה קשה", אמר. "פתאום ראיתי את האח שלי שוכב על הרצפה ואחד החיילים עליו. החייל חנק את האח שלי חזק. הלכתי לשם ודקרתי את החייל. אחד החיילים ניסה להתקיף אותי בחזרה. הקלשון נפל וחשבתי שאין לי יותר נשק עלי. חיפשתי בכיסים ואז מצאתי סכין. הוצאתי אותה מהר החוצה והכנסתי אותה לחייל בגב", סיפר למצלמת הוידיאו המשטרתית שהנציחה את השחזור.

בדרך מקרה, נכחתי בשחזור של הרצח. לעתים צריך בעבודה העיתונאית יותר מזל משכל. באותו בוקר יצאנו – הצלם רוני שיצר ואנוכי לוואדי ערה על מנת להכין כתבה על פענוח הפרשה. בדרך חזרה למסיבת העיתונאים שזומנה בחיפה עם בכירי המשטרה הבחנו לפתע במעבדה הניידת של המחוז הצפוני נוסעת מולנו. משהו אמר לנו שאין זה מקרה. הסתובבנו, עקבנו אחר הניידת והבחנו שהיא עושה דרכה לכיוון המאהל בגלעד. אז כבר הבנו שנקלענו לשחזור הרצח. כך אכן היה. צפינו על החשוד כשהוא מורד מהרכב, כבול באזיקים, ומשחזר לעיני מצלמת הוידיאו המשטרתית כיצד דקר למוות את החיילים.

מוחמד אגבריה הוצא מתוך מכונית הטרנזיט הלבנה. פניו היו אדישים, אך עיניו שוטטו בעצבנות וסרקו את הסביבה. מול מצלמות הוידיאו שיחזר את ליל האימים. לאחר כחצי שעה תם השחזור. האיש שהעמיד את כל כוחות הביטחון על הרגליים הוחזר לניידת עשתה דרכה לכיוון מגידו, אל המערה ששימשה למחבלים מסתור.

למסיבת העיתונאים הדרמטית שבה בישרה המשטרה על פענוח הרצח לא הספקנו להגיע. המשטרה תכננה שהשחזור יערך באין מפריע בעת שהעיתונאים עסוקים במסיבת העיתונאים. אלמלא הבחנו במעבדה הניידת היינו גם אני יושבים בחדר הישיבות של מטה מרחב חיפה ומפספסים את השחזור בשטח.

לאחר מכן הוביל את החוקרים אל המערה. השוטרים נכנסו פנימה ועצרו כלא מאמינים. לנגד עיניהם נתגלה המצבור גדול של בקבוקי תבערה וגרזנים נוספים ששימשו את החוליה. "זה מספיק בשביל לחסל גדוד חיילים", אמרו החוקרים. "מי יודע כמה פיגועים מנענו היום".

סעיד ג'בארין, שנחשב לרוצח האכזרי מבין ארבעת המחבלים, דקר במהלך האירוע שני חיילים. הוא כבר ריצה בעבר עונש מאסר על השתייכותו למחתרת המוסלמית הגדולה- "עוסרת אל-ג'האד" ("משפחת הג'האד") שנחשפה ע"י כוחות הביטחון בתחילת שנות השמונים. הוא נשפט בבית הדין הצבאי בלוד ונדון למאסר. שש שנים לפני הרצח בגלעד – שוחרר לחופשי.

* * *

גשם זלעפות ירד על מושירפה. הרחובות הצרים והמשובשים היו ריקים ותושבי הכפר נותרו ספונים בבתיהם. היה זה יומו הראשון של חודש הרמדאן ורבים העדיפו שלא לצאת לעבודה. הם פרסו מחצלות בסלון, השתרעו על הרצפה, זה לצד זה, וניסו להירדם. ניסו לחטוף תנומה שתסייע להם לעבור במהירות את היום הקשה.

הרמדאן חובק את כל התושבים. כולם בכפר קיימו בקפדנות את מצוות הצום, ואין זה משנה אם אתה "סתם" מוסלמי או מאמין קנאי שחזר תשובה, ממש כמו הצעירים תושבי הכפר שנעצרו באותו שבוע בחשד כי רצחו את חיילי נח"ל ליד קיבוץ גלעד.

האווירה בכפר שקטה, קשה להאמין שכאן במושירפה, ישוב קטן בלב המדינה, נולד הרעיון לבצע פעולת ראווה של קנאות דתית מוסלמית ולרצוח חיילים. הרחובות המפותלים והמוזנחים מובילים הישר למעלה הישוב, שם מתגוררת חמולת אגבריה. המשפחה המורחבת שהצמיחה מתוכה את האחים מחמוד ואברהים ואת בן דודם יחיא- צעירים מקומיים שנבדקו בגל הקנאות הדתית, חזרו בתשובה וגידלו זקנים.

בלב שכונת המגורים מתנוסס המסגד. רק זמן קצר קודם לכן הסתיימו בו השיפוצים. הצריח משקיף אל הנוף של ואדי ערה וישובי הסביבה. איש לא שיער שהמסגד שימש במשך מספר ימים כ"סליק" שבו הוצפנו כלי הנשק שנלקחו ממאהל הטירונים לאחר הרצח.

במושירפה התגוררו אז כ-2000 תושבים. שתי חמולות- אגבריה ויריבתה, ג'בארין. המוח'תאר, מוסטפא אגבריה, שימש בתפקידו משנת 1967. מרבית התושבים עבדו כפועלים במרכז הארץ ונמצאו בקשרים הדוקים עם מעבידיהם ושכניהם היהודים. "אנחנו חיים פה 250 שנה בשקט ובלי בעיות, אמר המוכתאר, עומד בפתח ביתו. הקירות חשופים. מבנה טיפוסי בכפר שאין בו חוקים וכללים. איש הישר בעיניו יבנה. ליד בתים מוזנחים ומול מגרשי גרוטאות אפשר למצוא טירות פאר, שבפתחיהן שערים חשמליים. מול חמורים מטונפים המלחכים עשב, חונות מכוניות "וולבו" חדשות.

הכפר נוהל על ידי ועדה. התושבים לא שילמו מסים. כשצריך היה לסלול כביש, פשוט אספו כסף מכולם. אין גני ילדים, יש בית ספר יסודי ותלמידי התיכון הולכים מדי יום עד לכביש הראשי, תופסים אוטובוס לאום אל-פחם או שהולכים לשם ברגל.

"מצטער, ברמדאן אסור לנו להציע קפה", הניף המוכתאר את ידיו בהתנצלות, רומז לי שהשעה אינה יאה לדבר על "המקרה". כך כינו בכפר את פרשת הרצח של הטירונים בגלעד. "אנחנו לא יודעים במה מדובר", ניסו התושבים להתחמק מעימות ישיר עם השאלות הקשות.

מזה שבוע ימים, אולי יותר, ידעו שהביקורים התכופים של כוחות הביטחון במושירפה לא היו טיולים בחיק הטבע. "רק אל תשאל אותי על המקרה. את זה תשאל את המשטרה. הם יודעים", חזר המוחתאר כתקליט שחוק על דבריו. "אני יכול להגיד לך שאני בטוח שהרוצחים לא באו מפה. בטוח. החיילים האלה הם כמו הילדים שלנו", אמר.

כמה שעות לאחר מכן, בדיוק בשעה 4 אחר הצהריים של יום ה-7 במארס 1992 התפרסמה הידיעה במהודרת החדשות ברדיו.

באותו יום, בשעות הקטנות של הלילה, כשצוות החקירה של המשטרה עצר את שני החשודים האחרונים במושירפה ובאום אל-פחם, נסגר המעגל שנפתח שלושה שבועות קודם לכן.

גנדי צדק.

כפי שאמר, החשודים ברצח הטירונים בגלעד היו בידי המשטרה. טוב שפליטת הפה שלו לא סיכלה את החקירה.

* * *

שבועיים לאחר שנעצר, שוחרר האב חסן. נסעתי אליו כדי לשמוע מה יש לו להגיד. "הכאב של הורי החיילים שנרצחו הוא גם הכאב שלי. גם אני אבא, וכמו כל אב אני מרגיש כאילו הרגו את הילד שלו", אמר לי. "החיילים האלה לא עשו לנו כלום. צריך לפתור את כל הבעיות בדרכי שלום. אני נגד כל רצח – רצח של חיילים, רצח בשטחים ורצח בלבנון".

רק אחרי קריאת המואזין לשבירת צום הרמדאן הסכים לדבר על מעצרו ועל הודאתם של שני בניו ברצח. הבן השלישי, אחמד, שוחרר לאחר שהוברר כי לא היה מעורב במעשה.

"בחלום הכי גרוע לא האמנתי שהילדים שלי יעשו דבר נורא כזה. זה כואב לי מאד. לא יכול להיות שהם הלכו והרגו חיילים ישראלים", אמר. "כל החיים חינכתי אותם להיות אזרחים טובים ומלומדים. כל הילדים שלי משכילים ואנשי תרבות".

-"כרוז של החמאס שיבח והלל אותך על שכאב מוסלמי גאה זכית לגדל שני בנים גיבורים, יחיד סגולה, שקיימו את מסורת הג'האד", אני משיב לו.

-"אני לא יודע. מה אגיד לך? כל הזמן חינכתי נגד אלימות. פוליטיקה בכלל לא מעניינת אותנו. אנחנו רחוקים מזה מעולם לא התעסקנו בזה. עבדתי הרבה שנים במפעלים, יחד עם יהודים. תמיד היינו ביחסים טובים."

-"כשתפגוש את שני בניך מה תגיד להם?"

-"שאללה יעזור להם"

על הודאתם של שני בניו ברצח שמע האב בתא מעצרו מפי אנשי צוות החקירה. "לא האמנתי ואני המום עד עכשיו", אמר חסן.

בנו, מחמוד, בן 32, שוחרר עמו. הוא הצטרף לשיחה ושיחזר את הרגע שבו נעצר בחשד שסייע לאחיו. "באו בשעה 2 בלילה, העירו אותנו ולקחו את כל הגברים. שברו לנו את כל הבית, הארונות, הרסו גם דברים קדושים", הצביע על ההרס. "כל הזמן ידעתי שאשתחרר. אין לי עסק בזה ואני גם מתפלא שהאחים שלי מעורבים בזה".

– "אתה מסוגל להבין מה הניע אותם לבצע מעשה כזה?", אני תוהה.

-"לא. גם הם אף פעם לא התענינו בדברים כאלה. בפלסטין, באינתיפאדה. מה שחשוב לנו זה העבודה שלנו. אין הטפות במסגדים שלנו ואצלנו בבית אין ספרי הסתה. תראה, יש פה ספר של עזר ויצמן וספרי לימוד. זהו. אנחנו בכלל לא שייכים לתנועה האסלאמית, רק מתפללים כמו כל מוסלמי וצמים ברמדאן מקפידים על המצוות".

-"רצח חיילים הוא בעיניך ג'האד?", שאלתי.

-"לא, לא זו דרך האסלאם".

כששמע על הרצח ברדיו, אמר, לא האמין שמדובר בפיגוע חבלני של ערבים ישראלים. "חשבתי זה היה ריב בתוך הבסיס. מי היה מאמין שאפשר לחדור לתוך מחנה צבאי? אחר כך, כשאמרו מחבלים, הייתי בטוח שזה מהשטחים. שערבי ישראלי יעשה דבר כזה?".

"במדינה הזו הכל יכול להיות", אמר. "בכל מקום יש חריגים קח את עמי פופר, קח את המכללה האסלאמית. אני עוד לא מבין איך זה קרה לאח שלי. צריך לשבת ולפתור את הבעיה בדרכי שלום. אלימות גוררת אלימות".

כשבועיים לאחר מכן שמעתי אותו פתאום מדבר אחרת. איזו טרנספורמציה מהירה. "אנחנו לא דואגים. ארבעת הנאשמים ברצח בגלעד ישוחררו בקרוב בעסקת חילופי שבויים המתגבשת עם החזבאללה", אמר, משוכנע שתוך שבועות ספורים יצאו שני אחיו לחופשי.

"האחים שלי בסדר, היום ביקרתי אותם. הם לא אומרים שום דבר, רק מחכים. כולם מחכים שהמשפט הזה יגמר במהירות ואז יתחיל החזבאללה לפעול לשחרור של כולם. הם יהיו בבית בקרוב".

אמם של שני האחים ממושירפה ביטאה את הקשר הזה בצורה אחרת. כעבר כמה שנים שיגרה מכתב למנהיג החזבאללה חסן נסראללה וביקשה ממנו שלא לשכוח את שני בניה, ולכלול אותם בעסקת חילופי שבויים.

המכתב נתפס כאחד ממסמכי השלל במהלך מבצע "חומת מגן" במשרדי אגודת הנשים "אל-בראא" בג`נין, המזוהה עם "הג`האד האסלאמי בפלסטין". האם התייחסה ל"פעולת גלעד", כפי שכינתה את הטבח במאהל הטירונים, וכתבה שהיא הציתה להבה שחרכה את לבבות הציונים.

האם הגאה תארה בפני נסראללה את פרטי הפעולה. יום שבת בערב, ה-14 בפברואר 1992, כתבה, נבחר במכוון משום שבאותה עת נמצאו מעט חיילי האויב במחנה. עם רדת החשכה, ארבעה מלוחמי מלחמת הקודש ("מג`אהדין") קיימו טקס של תפילת הנפרדים לשלום. לפי תיאורה, התקיים הטקס תחת עץ הסמוך למחנה, כהכנה לקראת פגישתם עם אללה. הדבר מוכיח שסברו שלא יצאו בחיים מהמבצע.

ברגע שסיימו את תפילתם, כתבה האם, הם פשטו על המחנה כשהם משמיעים את קריאת הקרב "אללה אכבר, אללה אכבר", שהדהדה בשמי האזור. על השומר שהוצב בשער המחנה נפל מורא, והוא סב לאחור והחל להימלט. "גרזני לוחמי מלחמת הקודש וסכיניהם היו מהירים ממנו והם גרמו לו להשיב את נשמתו לבוראו. בעקבותיו נפחו את נשמתם שלושה חיילים נוספים", תיארה האם ממושירפה. "לוחמי מלחמת הקודש נטלו את כלי נשקם של החיילים ההרוגים M-16. הם שבו לבתיהם בשלום, הודות לחסדו של אללה, ישתבח, למרות שמלכתחילה הם התכוננו לכך שהם ימותו מות קדושים למען אללה".

בבוקר, כותבת האם, נפלה הידיעה על הציונים כרעם ביום בהיר. תושבי אום אל-פחם והכפרים הסמוכים, סיפרה, התעוררו לשמע הצרחות והיללות שבקעו מהלבבות החלולים של הציונים.

היא סיפרה שאחד החיילים ששהו במחנה סיפר ששמע צעקות וקריאות קצובות של "אללה אכבר".

"מה עשית בעקבות כך?", נשאל.

"כיסיתי את ראשי בשמיכה. לא רציתי לראות את המוות נגד עיניי", ציטטה האם בגאווה את החייל ופנתה לנסראללה: "ארבעת האבירים עודם שוהים בכלא, ואנו מתפללים לאללה לשים קץ לסבלם וישחרר את ארבעתם ממנו", הפצירה בו לפעול לשחרורם.



מאת ד"ר אמיר גילת

נדים מלחם, בן דודו של החשוד בביצוע הירי בתל אביב, נחשב באזור ואדי ערה כשהיד.

הכניסה לבית משפחתו בשכונת ואדי אל-קסב (בתרגום: נחל קני הסוף) היא מדרך גישה שיוצאת מכביש ואדי ערה. נוסעים ישר, חולפים על פני בתי הכפר, חורשה ירוקה בשולי הואדי, מסגד גדול- ומגיעים לפאתי השכונה. גם את הבית הזה אי אפשר לפספס. בכניסה, מצד ימין, הוצבה בצידי הכביש, תמונה ענקית של נדים.

ליד ביתו של נדים מוצבת אנדרטה שקשה להתעלם ממנה. "השהיד נדים מלחם נרצח על ידי משטרת ישראל", נכתב עליה.

הכתובת ברורה, חד-משמעית. כשנכנסתי אל הבית, לפני מספר שנים, קיבלו אותי בצעקות שני ילדים קטנים בני חמש ושבע. היו אלה אחייניו של נדים.

– "עצור, עצור", הם מכוונים אלי אקדחי צעצוע, עושים עצמם כיורים בי.

-"סליחה, אל תשים לב אליהם", מתנצלת אמם, אחותו של נדים.

"תבין, הם ראו מול העיניים איך המשטרה רצחה את נדים, ומאז הם ככה. הולכים עם אקדחים, ויורים. אח שלו שראה הכל מול העיניים במצב יותר קשה. יש לו מאז בעיות והוא בטיפולים".

החיים בבית משפחת מלחם נעצרו ב-19 בינואר 2006. בסביבות השעה 3 אחר הצהריים הגיעו בלשי תחנת עירון עם שוטרי יחידת אלון של משמר הגבול לערוך חיפוש אחר כלי נשק. לטענתם, מלחם, בן 28, היה מוכר למשטרה מתחומי אחזקת אמצעי לחימה, אלימות וסמים.

נביל, האח, סיפר שעבד במוסך שמתחת לביתו כאשר הגיעו לבית עשרה שוטרים.

"איפה נדים?", שאלו אותו.

נביל הצביע על החדר שבו ישן נביל והם פנו שם. איאד, האח השני, אמר לשוטרים שהוא הולך להכין להם קפה.

"פתאום ראיתי שוטר פורץ לדלת, להיכן שנדים ישן. נדים יצא מטושטש החוצה ואז השוטר ירה בו", סיפר.

אזהר מלחם, בן הדוד, הוא חובש במד"א חדרה. הוא גר ליד הבית של נדים. כאשר הגיעו השוטרים למקום, בלבוש אזרחי, הבחין בהם.

"מה אתם רוצים?" שאל אותם, וקרא לאחיו של נדים.

"הלכתי ואז שמעתי ירייה. רצתי וראיתי אותו מדמם ליד דלת ביתו. רציתי לעזור, אמרתי שאני חובש". לדבריו, שוטר שהיה שם, הכה אותו והרחיק אותו מהמקום.

"אתה תהיה השני", אמר לו.

רק כעבר עשרים דקות הניחו לאזהר לטפל בבן-דודו. "צלצלתי למד"א, שמתי אותו באוטו שלי, בצעתי החייאה והצלחתי להחזיר דופק ונשימה. התחלתי לנסוע אבל ביציאה מהכפר הוא כבר מת".

"בכוונה לא נתנו לטפל בבני בזמן שהוא גסס", הוסיפה אמו של ההרוג, סהאם. "הם רצו שהבן שלי ימות", יבבה.

אני נכנס עם האב ג'מאל לחדר שבו נהרג בנו. חדר מבודד, ריק. רק המיטה בולטת בו. "זו המיטה שהוא ישן בה כשהם ירו בה", אומר האב ופורץ בבכי. הכל עדיין מונח במקום. המצעים, השמיכות הכחולות בהן התכסה נדים, ברגעיו האחרונים. כאילו מחכים פה לשובו של הבן למיטתו.

ג'מאל, מכיר היטב את המשטרה. במשך זמן מה עבד כטבח במשטרת עירון. בביתו מוצב מגן עץ שקיבל כהוקרה על עבודתו. "הם ישר ירו בו, בלי להזהיר. לא היה לו בכלל נשק, זה שקר. לאחר שהוא היה על הרצפה וכולו דם מישהו מהשוטרים שם לו נשק ביד. זה רצח", אמר.

הוא גרס שהסיבה להרג בנו היא סירובו לשתף פעולה עם השב"כ. "כבר מספר חודשים  הם לוחצים עליו שישתף פעולה נגד ערבים בשטחים. הוא סרב ואז הם רצחו אותו. הם יכלו לירות עליו ברגל או בכל איבר אחר, למרות שלא היה חמוש. למה ירו בו בלב, בדם קר?".

למשטרה היתה גרסה אחרת.

הירי, נטען, בוצע כהגנה עצמית לאחר שההרוג איים באקדח טעון על שוטר. "אחד הבלשים הבחין בחשוד שרץ עם אקדח וצועק והחל לרדוף אחריו. כשהחשוד הגיע למקום שממנו לא יכול להמשיך לרוץ הוא הסתובב וכיוון את האקדח לשוטר", אמרו במשטרה. "בדיקה העלתה שהאקדח מסוג אף-אן שהחזיק מלחם ברשותו היה גנוב וטעון", אמר מפקד משטרת מרחב העמקים, נצ"מ יעקב זיגדון. "מדובר בפעילות שמתבצעת מדי יום בכל הארץ. כאן חשוד שלף אקדח וכיוון לשוטר. זה חמור ולכן גם התוצאה חמורה".

יומיים לפני המקרה היו בני משפחתו של נדים עסוקים בפריימריס של מפלגת העבודה. רבים מבני המשפחה פעילים במפלגה וביתם הוא אתר עליה לרגל למועמדיה. שניים מבכירי המפלגה, בנימין (פואד) בן אליעזר ומתן וילנאי, הגיעו לביקור תנחומים בבית המשפחה. "אנחנו בטוחים שהאוכלוסייה הערבית הוכיחה את נאמנותה למדינה", אמר פואד והקפיץ את אחמד מלחם, בן משפחתו של נדים.

"לא התקבלנו על תנאי לעבודה במפעל ששמו מדינת ישראל שממנו אפשר לפטר אותנו", השיב לו בזעם.

האירוע הקשה הצית אש בוואדי ערה. התושבים הזועמים לא נותרו אדישים.

דקות ספורות בלבד לאחר שפשטה הידיעה על מותו של נדים, נהרו לכביש ואדי ערה הסמוך עשרות בני משפחה זועמים וצעירים רעולי פנים, חמושים באבנים גדולות. מאות שוטרים ולוחמי מג"ב הוזעקו למקום. רגע נדמה היה שהתמונות הקשות של אירועי אוקטובר עומדות לחזור על עצמן.

רק לאחר שעה ארוכה הצליחו השוטרים להשתלט על המפגינים בסיוע כמה מראשי הציבור הערבי. שקט מתוח השתרר בערערה ובוואדי ערה כולו.

עכשיו הגיע הזמן לשאלות הקשות.

מה בדיוק קרה שם בבית משפחת מלחם? כיצד נגמרה פשיטה משטרתית שגרתית במותו של אזרח ישראלי? האם היה ההרוג חשמלאי רכב תמים או מעורב בפלילים? האם ניסו לשכנע אותו להפוך למודיע משטרתי מדוע ניסה לברוח מהבלשים שביקשו לערוך חיפוש בחדרו? האם בנסיבות האירוע היתה הצדקה לפתוח באש על מנת להרוג? מדוע לא התאפשר לאמבולנס שהוזעק למקום להיכנס לכפר?

ד"ר אסעד גאנם, ראש המחלקה לממשל ולרעיון מדיני באוניברסיטת חיפה פרסם ב"ידיעות אחרונות" מאמר בנושא. "סיכול ממוקד בוואדי ערה", כתב על נסיבות מותו של נדים.

"האירוע הקשה בערערה מהווה עוד ציון דרך בסכסוך הפתוח בין המדינה לאזרחיה הפלסטינים", הוסיף. "אפילו אם מקבלים את גרסת המשטרה לגבי העובדה שנדים החזיק בנשק, ברור שהמצור והרצח לא היו מתבצעים באותה מהירות ובאותה דרך אם היה מדובר בצעיר יהודי. המשטרה, כפי שצוין בדו"ח ועדת אור שבדקה את אירועי אוקטובר, מתנהלת ברובה לאור תפיסת יסוד המחשיבה את המיעוט הפלסטיני לחלק מהאויב שיש לרדוף אחריו, לפקח עליו, לירות בו בלי אזהרה", הדגיש.

הפצע הפתוח של אירועי אוקטובר, במהלכם נהרגו 13 מפגינים ערבים על ידי משטרת ישראל, נפתח מחדש. משבר האמון בין הציבור הערבי למשטרה בא לידי ביטוי שרק שמעטים מהאזרחים הערבים שהאמינו לגרסה הרשמית של המשטרה לפיה נורה נדים, שבנה את ביתו ותכנן להתחתן בשנה הבאה, כיון שאיים על השוטרים. בשנות החמישים ארע מקרה דומה, בו ירה איש כוחות הביטחון באזרח מקומי: חייל בן 19 ששירת ביחידת הממשל הצבאי ירה למוות בילד שהסתובב באדמות אום אל-פחם. קצין משטרה סיפר שהחייל הגיע למשטרת כרכור עם רכב, ובתוכו גופת הילד. בעדותו סיפר עצר מספר תושבים שהבריחו סוכר. הוא נסע עמם לתחנת המשטרה ובדרך ראה בשולי הכביש את הילד, שמכר שום. כשביקש ממנו החייל לעצור אותו, ברח הילד ולא נעתר לקריאותיו. החייל ירה שלוש יריות מרובה הסטן שלו, והילד נפל.

מישהו העיד ששמע את החייל השני שעמד על המכונית, קורא לחברו: "הרוג את הממזר".

שני החיילים העמיסו את הגופה  על הרכב ונסעו עמה למשטרה.  קצין משטרה העיד שהאזור אמנם היה פרוע מבחינת הברחות והסתננויות, אך לפי הוראות המשטרה אין  לירות באדם המוכר ירקות.

לאחר הירי היה החייל עצבני ומתוח. "עתה לא נותר לי אלא לשלוח כדור בראשי", אמר. מצפונו ייסר אותו.

משפחת מלחם לא משוכנעת שזה היה המצב במקרה שלה.

התסכול של התושבים מהמשטרה הגיע לשפל.

אי-האמון בין התושבים לממסד גבר כאשר נראה היה שהחקירה מתמהמהת והשוטר שירה בנדים לא הועמד לדין. לבסוף, הוגש נגדו כתב אישום.

"שאמך תבכה עליך כמו שבכיתי על הבן שלי. שאלוהים ינקום את דמך. איך רצחת לי את הבן שגדלתי 28 שנה. פושע!", קראה לעברו סיהאם, אמו של נדים בהיפתח המשפט. היתה זו הפעם הראשונה בה ראתה את השוטר הנאשם כי ירה למוות בבנה.

בבית הספר בערערה הוקדשו מספר שעות לימוד להרג של מלחם. בכל כתה התבקשו התלמידים להביע את רגשותיהם. התלמידים סיפרו איך שמעו על התקרית והיכן היו כשמלחם נהרג.

"אלו החומרים שמהם נולדים מיתוסים הבנויים על 'איפה היית כשזה קרה. מלחם בדרך ליהפך למיתוס", כתבה לילי גלילי ב"הארץ".

וכך נכתב בכתב האישום נגד השוטר: "הנאשם הגיע עם שוטרים נוספים לביתו שלמלחם כשבידו צו חיפוש אחר אמצעי לחימה אותו החזיק מלחם על פי החשד שלא כדין. שני שוטרים הציגו בפני מלחם את הצו והחלו בחיפוש", נטען שם. "אחד השוטרים רצה לבצע חיפוש על גופו של מלחם שהחל להימלט מהבית כשהוא מחזיק באקדח שהיה ברשותו שלא כדין. מלחם רץ לכיוון הכביש כדי להימלט. שני השוטרים צעקו לעברו לעצור ומשהמשיך ירה אחד השוטרים ירייה בודדת באוויר והשוטר השני צעק לעבר הנאשם. הנאשם, שעמד בחצר בצידו האחורי של הבית, הבחין במלחם, שלף את האקדח וירה שני כדורים שפגעו במלחם. מלחם התמוטט ונפל- אחד מהקליעים פגע בגבו וגרם למותו".

על רקע זה אני פוגש את עו"ד סמי מלחם, דודו של נדים.

"המשפחה חשה עתה הקלה. הגשת כתב האישום מוכיחה כי מי שהרג את נדים מלחם ישלם את המחיר וכי הצדק יראה ויעשה. הוכח גם כי נדים לא היה סוחר סמים ולא איים בנשק, שפי שאמרו תחילה במשטרה".

מותו של נדים עשה משהו לעו"ד מלחם. "הבנתי שעל מנת להציל את מה שנשאר מהיחסים בין יהודים וערבים במדינה הזו, אני חייב לעשות מעשה. החלטתי לפעול למען הדו- קיום", אמר לי. העתיד הוא בחינוך. צריך לחנך את בני הנוער ללמוד ולהכיר את האחר", אמר.

"אסור לחזור למצב שנוצר בעקבות אירועי אוקטובר. האירועים האלה החלו ברחוב הערבי כתגובה למראות הקשים של הילד מוחמד דורה שנורה למוות בעזה. הערבים בישראל לא היו יכולים להישאר אדישים לנוכח התמונות של מה שנעשה בצד הפלסטיני ויצאו למחות. היהודים, מצידם, אמרו בתגובה שצריך להעניש את הערבים. צריך להפסיק עם זה ולחזור לשפיות".

עוד לפני מותו של נדים היו לו מלחם עמדות מוצקות ביחס למעמדו של המיעוט הערבי בישראל. כשהוזמן כנציג הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין להופיע בפני ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת בדיון בנושא יהודים וערבים במסגרת "חוקה בהסכמה" אמר: "מדינה ללא חוקה היא מדינה שחסר לה משהו חשוב מאוד. חוקה היא הנשמה, היא הלב, ואפילו יותר מזה, של כל מדינה מתוקנת בעולם. יצא לי ללמוד את החוקה הבלגית למשל, ובבלגיה זה לא פחות קשה מאשר בישראל, יש שם פלמים ופרנקופונים וגרמנים, והם הצליחו בסופו של דבר להתגבר על הבעיות שלהם ולעשות חוקה מאוד יפה".

"במדינת ישראל אנחנו חייבים לדאוג, כולנו יחד, גם ערבים וגם יהודים, למצוא חוקה שתוכל לספק את שני העמים. כאן אנחנו מדברים גם על זכויות לאום וזכויות קולקטיביות, אבל אנחנו מדברים גם על קיומם של שני העמים, העם היהודי והעם הערבי הפלסטיני. אנחנו לא בחרנו להיות חלק ממדינת ישראל, אבל אנחנו חלק ממדינת ישראל, ואנחנו מכבדים את מדינת ישראל. אני לא חושב שיש הרבה מערביי ישראל שאומרים: לא רוצים שתהיה מדינה יהודית ודמוקרטית. אנחנו כן רוצים שהמדינה תהיה מדינה יהודית ודמוקרטית, אבל שתשמור על הזכויות שלנו. הפסקתי להיות פוליטיקאי לפני יותר מעשר שנים, אז חסר לי החוש הפוליטי הזה. אבל כשאומרים 'מדינת כל אזרחיה', אני מפרש את זה אחרת מהפוליטיקאים עצמם. אני רוצה שהמדינה הזאת תדאג לכל אזרחיה. ותדאג לי כאזרח במדינה הזאת".

מלחם העלה נקודה בעייתית נוספת הכואבת לערבים ישראלים רבים. "לו הייתי מתחתן עם בלגית והייתי חוזר ארצה, אשתי הבלגית היתה מקבלת אזרחות בלי שום בעיה. אם הייתי מתחתן עם ירדנית או סורית, מה לעשות, היום החוק לא מאפשר לי להביא את אשתי הסורית או הלבנונית או המרוקנית. מה קורה לישראלי שמתחתן עם מישהי מהשטחים? יש לו בעיה להביא אותה, אפילו אם יש לו ילדים", אמר.

"הערבי הפשוט שיושב בכפר שלו אומר: ריבונו של עולם, מה קרה? היהודי הזה שמגיע מצרפת או מבלגיה או מכל מקום אחר, יש לו הבית שלו, האוטו שלו, ומיסים והנחות. אני נולדתי פה, אבא שלי נולד פה ואבא של אבא שלי נולד פה, ואני לא יכול להביא מישהי שההורים שלה אולי פלסטינים, כי אנחנו מדברים על זכות השיבה. את הנקודה הזאת צריך להבהיר. אני לא רוצה להיכנס לעניין הפוליטי – זכות השיבה או אי-זכות השיבה. בעת שלום, שני העמים יצטרכו לוותר, גם היהודים וגם הפלסטינים. אין ספק. אם אנחנו דוגלים בשתי מדינות לשני עמים, מובן ששני העמים יצטרכו לוותר על חלק מהעקרונות שלהם ועל הרבה דברים שהם חשבו מאז היינו ילדים".

ביוני 2009 זיכה בית המשפט המחוזי בחיפה את שוטר מג"ב שירה למוות במלחם. השופט עודד גרשון קבע בהכרעת הדין שהאמין שהשוטר פעל כפי שצריך לאחר שחש בסכנת חיים ממשית מצד המנוח. "בנסיבות העניין, אין  זה ראוי להטיל על הנאשם אחריות פלילית בגין התנהגותו. אדרבא, הנאשם פעל בדיוק כמצופה משוטר בנסיבות שבהן נשקפת לו סכנת חיים מידי אדם האוחז בנשק חם", כתב.

"ידעתי שאזוכה והייתי רגוע", אמר השוטר לאחר ששמע על ההחלטה.

בני משפחתו של מלחם זעמו. "אלוהים ינקום בשוטר הזה ובמי שקטע את חיי הבן שלי, אלוהים יקטע את חייו ושאמו תבכה עליו כל החיים כמו שאני בוכה על הבן שלי", זעקה האם בבית המשפט.

"זה תיק מכור", אמר האב שחש מהתחלה שהתיק יסתיים בזיכוי. "מכרו את דמו של בני כדי להוציא את השוטר זכאי, וזה מה שיצא בסוף. אני לא מאמין לכל המערכת הזו ואין לי לפנות חוץ מאלוהים", מחה בפני כתב "ידיעות חדרה", פאוזי אבו טועמה. "חינכתי את ילדיי לכבד את החוקים  וללכת רק בדרך הישר. מי שהביא אותנו למצב הזה היא המשטרה שכל הזמן חיפשה את הבן שלי ולחצה עליו כדי שיעבוד אתה. הבן שלי נרצח כאשר ישן בבית ולא סיכן אף אחד. הוא לא נסע עד נהריה לביתו של השוטר או לתחנת עירון וסיכן את השוטרים. המשטרה באה אליו ורצחה אותו בבית".

(מתוך ספר העומד לצאת על ואדי ע

<h2 style="text-align: right;"><strong><span style="text-decoration: underline;">תופעה: בני</span></strong><span style="text-decoration: underline;"> זוג</span><strong><span style="text-decoration: underline;"> מגישים תלונות שקריות במהלך הליך גירושין</span></strong></h2>
<h2 style="text-align: center;">קבלת הודעה על סגירת תיק שנפתח נגדך?</h2>
<h2 style="text-align: center;">כדאי לבדוק את עילת הסגירה ולהתייעץ בנושא עם עו"ד</h2>
&nbsp;

"תלונות שווא שמוגשות למשטרה על-ידי אחד מבני הזוג, בגין אלימות פיזית או מינית, במהלך תקופת הפרידה או הגירושין, הפכו לתופעה כעורה ושכיחה", אומרות עו"ד ורד מסיקה ועו"ד נעמי כץ, העוסקות בנושא.

"מדובר בטענה שהאלימות הופעלה נגד בן/בת הזוג או בטענה שמעשי האלימות של האב או האם הופנו כלפי הילדים. לא כולם מודעים לחשיבות המעקב אחר סגירת תיק במידה שמדובר בתלונת שווא, ויותר מכך- גם לנימוק של המשטרה לסגירת התיק – יש משמעות רבה לגבי העתיד", הן מדגישות.

לדבריהן, בני זוג מפעילים את נשק התלונה ומגישים נגד בן או בת הזוג תלונה שקרית למשטרה. בתלונה הם טוענים בדרך כלל טענות בדבר מסוכנות שנשקפת לאחד מבני הזוג או לילדי הזוג. מטרת התלונות השקריות מגוונת והיא נעה בין הרצון לנקום בבעל או באישה שיזמו את הפרידה לבין השאיפה להגיע להישגים משפטיים טקטיים לעניין משמורת, זמני שהות, מזונות ואפילו רכוש.<img class=" wp-image-168212 alignleft" src="https://nowtv.co.il/wp-content/uploads/2024/02/Untitled-2-405×405.png" alt="" width="239" height="239" />

"חשוב להבין את המשמעות המעשית והעתידית של תלונות שווא אלו, אשר כשמן כן הן – שקריות, מניפולטיביות ונועדו לפגוע באדם נגדו הן הוגשו – הן מטילות על נשים וגברים חפים מפשע אות קין, אשר עלול ללא ליווי, טיפול וייצוג של עו"ד מנוסה, להשפיע לשנים ארוכות קדימה", אומרת עו"ד ורד מסיקה.

הטיפול בתלונות אלו עלול להיות מלווה בחקירות פולשניות, בפגיעה בזכויות יסוד בסיסיות (לרבות הזכות לחירות, חופש העיסוק ופגיעה ממשית במשלח ידו של אדם, זכויות קנייניות, הזכות להורות), שעה שאותו אדם עליו התלוננו ("הנילון", בשפה המקצועית) עלול להיות מורחק מילדיו, וכמובן, יש בתלונה כדי לפגוע בשם הטוב שלו. במרבית המקרים, נסגרות תלונות אלו בעילה של העדר ראיות מספיקות או כיון שסיבות העניין אינן מצדיקות העמדה לדין (מה שכונה בעבר- "חוסר עניין לציבור").

מוסיפה עו"ד נעמי כץ: "חשוב לדעת: סגירת תיק פלילי באחת משתי העילות הללו, מותירה רישום פלילי, משאירה את אותו אות הקין על מצחו של הנילון למשך שנים קדימה, וכמובן, עלולה לפגוע– ואף פוגעת בכל פינה בחייו של אותו נילון".

<strong>לסיכום, בשל ההשלכות הדרקוניות של הנושא חשוב לפעול בנושא זה בעזרת עו"ד מנוסה בתחום.</strong>