האם רשאי בג"צ להתערב בביקורי מנהיגים זרים ביד ושם?
האם יכול בית המשפט העליון להתערב ולאסור על משרד החוץ למנוע ביקורים רשמיים ב"יד ושם" של בכירים זרים המעורבים בביצוע פשעי מלחמה והפרות חמורות של זכויות אדם ברחבי העולם, או תומכים במדיניות גזענית ואנטישמית. שלושת שופטי בג"צ- נעם סולברג, יוסף אלרון ואלכס שטיין סברו אתמול שאין זה מעניינו של בית המשפט.
בשנים 2019-2017 פנתה קבוצה של 66 עותרים ל"יד ושם", רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, בבקשה להימנע מלקיים ביקורים מתוכננים של מנהיגים זרים, "מפוקפקים ומסוכנים". כך הם עשו לפני ביקוריהם המתוכננים של נשיא הפיליפינים, רודריגו דוטרטה, יו"ר הפרלמנט של דרום סודן, ראש ממשלת הונגריה, ויקטור אורבן, שר הפנים האיטלקי מתיאוסלביני ונשיא ברזיל ז'אירבולסונרו. כל המנהיגים הללו, כך נטען, מעורבים בביצוע פשעי מלחמה והפרת זכויות אדם, או התבטאו באופן גזעני ואנטישמי.
נציגי יד ושם דחו את הבקשות, בנימוק שביקורים אלו מתקיימים בהתאם לתכנית הביקור שקבע משרד החוץ. ביום 1.5.2019 פנו העותרים למשרד החוץ, בבקשה לבטל את הפרוטוקול הדיפלומטי, ולהימנע מקיום ביקורים של מנהיגים מעין אלו ביד ושם. הם נענו כי כללי האירוח של מנהיגים זרים בישראל נקבעו בהחלטת ועדת שרים לענייני סמלים וטקסים אשר קיבלה תוקף של החלטת ממשלה. במסגרת כללים אלו נקבעו ראשי פרקים לתכנית אירוח עבור ראשי מדינות, ראשי ממשלה ושרי חוץ של מדינות זרות המבקרים בישראל. תכנית האירוח כוללת בין היתר ביקור במוזיאון יד ושם. ככל שמבקשים העותרים להשיג על החלטת הממשלה, הדרך לעשות כן אינה באמצעות פניה אל משרד החוץ.
העותרים השיבו כי גם בהתאם להחלטת הממשלה נתון למשרד החוץ שיקול דעת בבניית תכנית הביקור, כך שזו תתאים "לאופיו, יעדיו וצרכיו המיוחדים". בהתאם לכך, ברי כי ביקור רשמי ביד ושם "אינו מתאים לאופי, ליעדים ולצרכים המיוחדים של ביקור בישראל של רוצחים, מענים, אנסים, גזענים, אנטישמים, ומי שתומכים ברצח עם, בפשעים נגד האנושות, בפשעי מלחמה ובהפרות חמורות של זכויות אדם ואזרח". לפיכך ביקשו העותרים כי מעתה ואילך, יבחן כל ביקור ביד ושם לגופו. נציגת משרד החוץ השיבה כי המשרד "שומר לעצמו את שיקול הדעת בכל הנוגע לתוכנם של ביקורי אישי מדינה בישראל", ועל רקע זה הוגשה לבג"צ העתירה.
השופט סולברג ציין שהעתירה, רובה ככולה, מוקדשת לתיאור מעשי זוועה, אונס ורצח, כמו גם להתבטאויות גזעניות ואנטישמיות, מעשים שבוצעו ודברים שנאמרו על-ידי מנהיגים ממדינות שונות בעולם – בהן בורמה, ברזיל, איטליה, פיליפינים, הונגריה, דרום סודן, קניה, סרי לנקה, פפואה ניו-גינאה, חוף השנהב ובורקינה פאסו – כולם, ביקרו במהלך השנים במוזיאון יד ושם. מטרת העתירה, כך נטען, למנוע 'ביקורים מבישים' מעין אלו, של בכירים זרים המעורבים או תומכים בביצוע פשעי מלחמה והפרות חמורות של זכויות אדם ברחבי העולם, ואשר תומכים במדיניות גזענית ואנטישמית.
במישור המשפטי טוענים העותרים שלוש טענות: ראשית, פרשנותו של משרד החוץ את החלטת הממשלה שגויה ומרחיקת לכת. כאמור, ההחלטה מאפשרת גמישות בבניית תכנית הביקור של בכירים זרים בישראל, "בהתאם לאופיו, יעדיו וצרכיו המיוחדים". ביקור רשמי במוזיאון יד ושם, אינו מתאים לאופי, ליעדים ולצרכים המיוחדים של ביקורי מנהיגים המעורבים או תומכים בפשעים נגד האנושות ובהפרות חמורות של זכויות אדם ואזרח.
שנית, יד ושם, ככל רשות ציבורית, אינה רשאית להתפרק לחלוטין משיקול דעתה, סמכויותיה ותפקידיה, כפי שנקבעו בהוראות חוק זכרון השואה והגבורה – יד ושם, התשי"ג-1953. הצורך הלגיטימי של יד ושם בסיוע משרד החוץ לשם תיאום ביקורים של בכירים זרים, אינו מצדיק ויתור מלא של יד ושם על שיקול הדעת הנתון לה, להתנגד לביקור מנהיגים זרים שכאלו.
שלישית, על המשיבים, יד ושם ומשרד החוץ, לפעול במסגרת 'מתחם הסבירות'. בענייננו מתבטא חוסר הסבירות באי-שקילת כל השיקולים הרלבנטיים, ולחלופין במתן משקל מוטעה לשיקולים השונים. לעמדת העותרים, "לא יעלה על הדעת כי המוזיאון המרכזי להנצחת שואת היהודים באירופה, יארח באופן רשמי שוב ושוב בכירים החשודים בפשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות והפרות חמורות של זכויות אדם, התומכים באונס, והמלבים אנטישמיות ושנאת זרים […] הביקורים הללו מכתימים את מוזיאון 'יד ושם', ופוגעים ברגשות חלקים נכבדים מהציבור הישראלי, הקהילות היהודיות בתפוצות, ניצולי השואה ונרדפי הנאצים, חוקרות וחוקרים ותורמות ותורמים […] המשך התנהלות המשיבים כרגיל ומחדלם, במיוחד לאחר פניות העותרים/ות אליהם, לוקים בחוסר סבירות קיצוני".
מנגד טענו משרד החוץ ויד ושם כי דין העתירה להידחות. לטענת יד ושם, טענות העותרים נסמכות על ההנחה, לפיה נתונות לה סמכויות מנהליות בנוגע לזהות המבקרים ביד ושם במסגרת ביקורים רשמיים. דא עקא, שזהו אינו המצב. על-פי החוק, ועל-פי החלטת הממשלה, הסמכות בהקשר זה נתונה למשרד החוץ. תפקידה של יד ושם הוא אחד – למלא אחר הוראות הממשלה ביחס לביקורים של אורחים רשמיים של המדינה.
השופט סולברג קבע שדין העתירה להידחות. "יש טעם בעילות-הסף שהעלה לפנינו ב"כ משרד החוץ", ציין. "העתירה אכן כוללנית, במובן זה שהיא מערבת מקרים שונים ונסיבות שונות, ואינה תוקפת מקרה פרטני. בהתאם לכך, גם הסעד שנתבקש בעתירה נוסח באופן כוללני, ודי בכך כדי לדחותה.
לדבריו, יש לדחות את טענות העותרים ככל שהן מכוונות כלפי יד ושם. החלטת הממשלה, שמסדירה באופן מפורט את הכללים והנהלים בהקשר זה, קובעת במפורש כי "האחריות הכוללת וסמכויות הביצוע, בעת עריכת הטקסים ואירוח אישי מדינה בארץ כמפורט בהחלטה זו מוטלת על משרד החוץ". "הנה כי כן, יד ושם איננה בעלת הסמכות; לא לה לקבוע אם יש לאפשר ביקור של מנהיג זה או אחר, אם לאו. באין סמכות, אין שיקול דעת; באין שיקול דעת, אין יסוד לטענה בדברים פגמים שנפלו לכאורה בהפעלתו", קבע.
לדבריו, לגופם של דברים. העתירה מעוררת שאלה כבדת משקל, שאלה מוסרית-ערכית, הטומנת בחובה מתח בין שיקולים דאונטולוגיים מזה, לבין שיקולים תועלתניים מזה. האמנם ראוי כי מנהיגים הנושאים באחריות לביצוע מעשי זוועה ורצח, אונס, ביזה, שריפה, עינוי וכיוצא באלו פשעים מחרידים, יעלו ויבואו לבקר במוזיאון יד ושם, המתעד ומנציח את שואת העם היהודי?
העותרים סבורים, כי הדבר "לא יעלה על הדעת", ומציגים בהקשר זה עמדה ערכית חד-משמעית. משרד החוץ לעומתם סבור אחרת, ומציג בהקשר זה תמונה מורכבת יותר – הן לנוכח הערך המוסרי-חינוכי הגלום לשיטתו בביקור מנהיגי מדינות ביד ושם (בפרט אלו החותרות לשינוי האמת העובדתית בדבר פעולותיהן במהלך השואה), הן בשל החשש מפני פגיעה אפשרית ביחסי החוץ של המדינה.
"תהא ההכרעה בשאלה מורכבת זו כאשר תהא, אין זה עניין לבית המשפט לענות בו. הממשלה והכנסת, להן הסמכות לקבוע את המדיניות הראויה בהקשר זה", קבע השופט סולברג. טענת העותרים, לפיה התנהלות המשיבים לוקה בחוסר סבירות קיצונית, אינה יכולה לבסס עילה להתערבותנו. "חזקה על משרד החוץ, כי הוא מודע היטב ל'מוניטין' של המנהיגים השונים המבקרים בישראל. אינני יודע אם החלטת משרד החוץ לארח ביד ושם את המנהיגים ששמם נזכר בעתירה, היא בהכרח ההחלטה הנכונה או המוסרית ביותר. אפשר שישנם טעמים טובים להכריע אחרת" ציין והדגיש שהעובדה שעמדתם המוסרית-ערכית של העותרים שונה מזו של משרד החוץ, עדיין אינה הופכת אותה ל'בלתי סבירה באופן קיצוני'. ואף זאת ראוי להעיר: הלכה למעשה, מבקשים העותרים להנהיג מדיניות ביקורים שונה מזו שמנהיג משרד החוץ".
השופט יוסף אלרון סבר שבניגוד לעמדת העותרים טמון בביקורים אלה דווקא ערך חינוכי ומסר חד וברור שמעבירה מדינת ישראל לאישי מדינות העולם הבאים בשעריה, ובהם גם, ואולי במיוחד, המבקרים אשר נגד ביקורם קובלים העותרים.
"לשון החוק וההיסטוריה החקיקתית שלו מביאים לידי ביטוי גם את שאיפתה של מדינת ישראל כבר בראשית דרכה להציב עצמה בחזית מפעל ההנצחה והזכרון של קרבנות השואה, ולהעביר מסר של המשכיות – "משואה לתקומה" – וזאת חמש שנים בלבד לאחר שהוכרזה עצמאותה" ציין השופט אלרון. "במובן זה, הקמתו של מוסד יד ושם נועדה לא רק "להניח מצבת-עד" לשואת העם היהודי, אלא ביקשה להעביר בנוסף לקח חינוכי "למען העתיד", באמצעות "הזהרה והתראה". לדבריו, לקח זה מוטמע עד היום בשביליו של מוזיאון "יד ושם". המבקר במוזיאון יד ושם מתרשם מהתצוגה ההיסטורית המאורגנת באופן כרונולוגי: מהחיים העשירים של הקהילות היהודיות באירופה בתקופה שקדמה לעליית הנאצים לשלטון, דרך שלבי תכנון וביצוע "הפתרון הסופי" ועד לשחרור המחנות על ידי בעלות הברית. "התיעוד ההיסטורי הוויזואלי ממחיש למבקר את הממדים העצומים של החורבן וההרס שזרעה האידאולוגיה הנאצית, ואת הזוועות שביצעו ידי אדם תחת משטר גזעני ופשיסטי. מסרים אלו ניצבים באופן חד וברור גם בפני אותם אישים המבקרים במוזיאון, אשר על פי הנטען בעתירה שותפים לביצוע פשעי מלחמה ורצח עם בארצם שלהם, ובכך משמשים אותם מסרים הן כתמרור אזהרה הן כביטוי לעמדתה המוצהרת של מדינת ישראל בהוקעה ובגינוי של כל משטר או אדם החותר תחת עקרונות דמוקרטיים והרומס בפעולותיו את ערך קדושת החיים", קבע.
לדבריו, נקודת מבט זו, השונה בתכלית מעמדת העותרים, מלמדת על מורכבותה הערכית של הסוגיה העומדת בבסיס העתירה, ועל כך שישנם שיקולים שונים בתכלית שעל משרד החוץ– שהוא הגורם האמון על ביצוע ההחלטה – להביא בחשבון במסגרת תיאום וגיבוש תכני הביקור של אישים ממדינות זרות. "בחינה זו מדגימה אפוא היטב מדוע יש להותיר את קביעת המדיניות הראויה בידי גורמי המקצוע האמונים על כך, ואין זה עניין לבית המשפט לענות בו.
גם השופט אלכס שטיין ציין שיהיה דוהה את העתירה גם אם זו לא היתה כוללנית, מאחר שלא מצא בה שום טענה שניתן לשייכה, ולו בדוחק, לעולם המשפט, ומאחר שהסמכות להורות לממשלה כיצד לנהל את מדיניות החוץ של מדינת ישראל לא מצויה בידי בית המשפט.
בג"צ 6120/19 פרופ' ורוניקה כהן ו-65 עותרים נוספים נ. יד ושם רשות הזיכרון