"עוד ועו"ד", המגזין המשפטי של NOWTV, מאפשר לקהל הרחב לצפות בתוכן איכותי על עולם המשפט- חדשות, פסקי דין ומידע רלבנטי לבעלי דין בתחומי המשפחה, אזרחי ופלילי.

המיזם גם מאפשר לעורכי דין בתחומי העיסוק השונים לקשר את סרטוני התוכן שלהם מערוץ היוטיוב לאתר NOWT, ללא כל עלות.

עורכי דין המעוניינים לקשר סרטונים בנושא הקורונה והשלכותיו-בפרט ובתחום עיסוקם-בכלל,  מוזמנים למלא את הטופס בתחתית המגזין   (השירות ללא עלות). במידה ואין לכם עדיין סרטון-מוזמנים ליצור קשר.



 

האם יכול בית המשפט העליון להתערב ולאסור על משרד החוץ למנוע ביקורים רשמיים ב"יד ושם" של בכירים זרים המעורבים בביצוע פשעי מלחמה והפרות חמורות של זכויות אדם ברחבי העולם, או תומכים במדיניות גזענית ואנטישמית. שלושת שופטי בג"צ- נעם סולברג, יוסף אלרון ואלכס שטיין סברו אתמול שאין זה מעניינו של בית המשפט.

 

בשנים 2019-2017 פנתה קבוצה של 66  עותרים ל"יד ושם", רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, בבקשה להימנע מלקיים ביקורים מתוכננים של מנהיגים זרים, "מפוקפקים ומסוכנים". כך הם עשו לפני ביקוריהם המתוכננים של נשיא הפיליפינים, רודריגו דוטרטה, יו"ר הפרלמנט של דרום סודן, ראש ממשלת הונגריה, ויקטור אורבן, שר הפנים האיטלקי מתיאוסלביני ונשיא ברזיל ז'אירבולסונרו. כל המנהיגים הללו, כך נטען, מעורבים בביצוע פשעי מלחמה והפרת זכויות אדם, או התבטאו באופן גזעני ואנטישמי.

נציגי יד ושם דחו את הבקשות, בנימוק שביקורים אלו מתקיימים בהתאם לתכנית הביקור שקבע משרד החוץ. ביום 1.5.2019 פנו העותרים למשרד החוץ, בבקשה לבטל את הפרוטוקול הדיפלומטי, ולהימנע מקיום ביקורים של מנהיגים מעין אלו ביד ושם. הם נענו כי כללי האירוח של מנהיגים זרים בישראל נקבעו בהחלטת ועדת שרים לענייני סמלים וטקסים אשר קיבלה תוקף של החלטת ממשלה. במסגרת כללים אלו נקבעו ראשי פרקים לתכנית אירוח עבור ראשי מדינות, ראשי ממשלה ושרי חוץ של מדינות זרות המבקרים בישראל. תכנית האירוח כוללת בין היתר ביקור במוזיאון יד ושם. ככל שמבקשים העותרים להשיג על החלטת הממשלה, הדרך לעשות כן אינה באמצעות פניה אל משרד החוץ.

העותרים השיבו כי גם בהתאם להחלטת הממשלה נתון למשרד החוץ שיקול דעת בבניית תכנית הביקור, כך שזו תתאים "לאופיו, יעדיו וצרכיו המיוחדים". בהתאם לכך, ברי כי ביקור רשמי ביד ושם "אינו מתאים לאופי, ליעדים ולצרכים המיוחדים של ביקור בישראל של רוצחים, מענים, אנסים, גזענים, אנטישמים, ומי שתומכים ברצח עם, בפשעים נגד האנושות, בפשעי מלחמה ובהפרות חמורות של זכויות אדם ואזרח". לפיכך ביקשו העותרים כי מעתה ואילך, יבחן כל ביקור ביד ושם לגופו. נציגת משרד החוץ השיבה כי המשרד "שומר לעצמו את שיקול הדעת בכל הנוגע לתוכנם של ביקורי אישי מדינה בישראל", ועל רקע זה הוגשה לבג"צ העתירה.

 

השופט סולברג ציין שהעתירה, רובה ככולה, מוקדשת לתיאור מעשי זוועה, אונס ורצח, כמו גם להתבטאויות גזעניות ואנטישמיות, מעשים שבוצעו ודברים שנאמרו על-ידי מנהיגים ממדינות שונות בעולם – בהן בורמה, ברזיל, איטליה, פיליפינים, הונגריה, דרום סודן, קניה, סרי לנקה, פפואה ניו-גינאה, חוף השנהב ובורקינה פאסו – כולם, ביקרו במהלך השנים במוזיאון יד ושם. מטרת העתירה, כך נטען, למנוע 'ביקורים מבישים' מעין אלו, של בכירים זרים המעורבים או תומכים בביצוע פשעי מלחמה והפרות חמורות של זכויות אדם ברחבי העולם, ואשר תומכים במדיניות גזענית ואנטישמית.

 

במישור המשפטי טוענים העותרים שלוש טענות: ראשית, פרשנותו של משרד החוץ את החלטת הממשלה שגויה ומרחיקת לכת. כאמור, ההחלטה מאפשרת גמישות בבניית תכנית הביקור של בכירים זרים בישראל, "בהתאם לאופיו, יעדיו וצרכיו המיוחדים". ביקור רשמי במוזיאון יד ושם, אינו מתאים לאופי, ליעדים ולצרכים המיוחדים של ביקורי מנהיגים המעורבים או תומכים בפשעים נגד האנושות ובהפרות חמורות של זכויות אדם ואזרח.

שנית, יד ושם, ככל רשות ציבורית, אינה רשאית להתפרק לחלוטין משיקול דעתה, סמכויותיה ותפקידיה, כפי שנקבעו בהוראות חוק זכרון השואה והגבורה – יד ושם, התשי"ג-1953. הצורך הלגיטימי של יד ושם בסיוע משרד החוץ לשם תיאום ביקורים של בכירים זרים, אינו מצדיק ויתור מלא של יד ושם על שיקול הדעת הנתון לה, להתנגד לביקור מנהיגים זרים שכאלו.

שלישית, על המשיבים, יד ושם ומשרד החוץ, לפעול במסגרת 'מתחם הסבירות'. בענייננו מתבטא חוסר הסבירות באי-שקילת כל השיקולים הרלבנטיים, ולחלופין במתן משקל מוטעה לשיקולים השונים. לעמדת העותרים, "לא יעלה על הדעת כי המוזיאון המרכזי להנצחת שואת היהודים באירופה, יארח באופן רשמי שוב ושוב בכירים החשודים בפשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות והפרות חמורות של זכויות אדם, התומכים באונס, והמלבים אנטישמיות ושנאת זרים […] הביקורים הללו מכתימים את מוזיאון 'יד ושם', ופוגעים ברגשות חלקים נכבדים מהציבור הישראלי, הקהילות היהודיות בתפוצות, ניצולי השואה ונרדפי הנאצים, חוקרות וחוקרים ותורמות ותורמים […] המשך התנהלות המשיבים כרגיל ומחדלם, במיוחד לאחר פניות העותרים/ות אליהם, לוקים בחוסר סבירות קיצוני".

מנגד טענו משרד החוץ ויד ושם כי דין העתירה להידחות. לטענת יד ושם, טענות העותרים נסמכות על ההנחה, לפיה נתונות לה סמכויות מנהליות בנוגע לזהות המבקרים ביד ושם במסגרת ביקורים רשמיים. דא עקא, שזהו אינו המצב. על-פי החוק, ועל-פי החלטת הממשלה, הסמכות בהקשר זה נתונה למשרד החוץ. תפקידה של יד ושם הוא אחד – למלא אחר הוראות הממשלה ביחס לביקורים של אורחים רשמיים של המדינה.

השופט סולברג קבע שדין העתירה להידחות. "יש טעם בעילות-הסף שהעלה לפנינו ב"כ משרד החוץ", ציין. "העתירה אכן כוללנית, במובן זה שהיא מערבת מקרים שונים ונסיבות שונות, ואינה תוקפת מקרה פרטני. בהתאם לכך, גם הסעד שנתבקש בעתירה נוסח באופן כוללני, ודי בכך כדי לדחותה.

לדבריו,  יש לדחות את טענות העותרים ככל שהן מכוונות כלפי יד ושם. החלטת הממשלה, שמסדירה באופן מפורט את הכללים והנהלים בהקשר זה, קובעת במפורש כי "האחריות הכוללת וסמכויות הביצוע, בעת עריכת הטקסים ואירוח אישי מדינה בארץ כמפורט בהחלטה זו מוטלת על משרד החוץ". "הנה כי כן, יד ושם איננה בעלת הסמכות; לא לה לקבוע אם יש לאפשר ביקור של מנהיג זה או אחר, אם לאו. באין סמכות, אין שיקול דעת; באין שיקול דעת, אין יסוד לטענה בדברים פגמים שנפלו לכאורה בהפעלתו", קבע.

אוהל יזכור ב"יד ושם", מתוך ויקיפדיה

לדבריו, לגופם של דברים. העתירה מעוררת שאלה כבדת משקל, שאלה מוסרית-ערכית, הטומנת בחובה מתח בין שיקולים דאונטולוגיים מזה, לבין שיקולים תועלתניים מזה. האמנם ראוי כי מנהיגים הנושאים באחריות לביצוע מעשי זוועה ורצח, אונס, ביזה, שריפה, עינוי וכיוצא באלו פשעים מחרידים, יעלו ויבואו לבקר במוזיאון יד ושם, המתעד ומנציח את שואת העם היהודי?

העותרים סבורים, כי הדבר "לא יעלה על הדעת", ומציגים בהקשר זה עמדה ערכית חד-משמעית. משרד החוץ לעומתם סבור אחרת, ומציג בהקשר זה תמונה מורכבת יותר – הן לנוכח הערך המוסרי-חינוכי הגלום לשיטתו בביקור מנהיגי מדינות ביד ושם (בפרט אלו החותרות לשינוי האמת העובדתית בדבר פעולותיהן במהלך השואה), הן בשל החשש מפני פגיעה אפשרית ביחסי החוץ של המדינה.

 

"תהא ההכרעה בשאלה מורכבת זו כאשר תהא, אין זה עניין לבית המשפט לענות בו. הממשלה והכנסת, להן הסמכות לקבוע את המדיניות הראויה בהקשר זה", קבע השופט סולברג. טענת העותרים, לפיה התנהלות המשיבים לוקה בחוסר סבירות קיצונית, אינה יכולה לבסס עילה להתערבותנו. "חזקה על משרד החוץ, כי הוא מודע היטב ל'מוניטין' של המנהיגים השונים המבקרים בישראל. אינני יודע אם החלטת משרד החוץ לארח ביד ושם את המנהיגים ששמם נזכר בעתירה, היא בהכרח ההחלטה הנכונה או המוסרית ביותר. אפשר שישנם טעמים טובים להכריע אחרת" ציין והדגיש שהעובדה שעמדתם המוסרית-ערכית של העותרים שונה מזו של משרד החוץ, עדיין אינה הופכת אותה ל'בלתי סבירה באופן קיצוני'. ואף זאת ראוי להעיר: הלכה למעשה, מבקשים העותרים להנהיג מדיניות ביקורים שונה מזו שמנהיג משרד החוץ".

השופט יוסף אלרון סבר שבניגוד לעמדת העותרים טמון בביקורים אלה דווקא ערך חינוכי ומסר חד וברור שמעבירה מדינת ישראל לאישי מדינות העולם הבאים בשעריה, ובהם גם, ואולי במיוחד, המבקרים אשר נגד ביקורם קובלים העותרים.

"לשון החוק וההיסטוריה החקיקתית שלו מביאים לידי ביטוי גם את שאיפתה של מדינת ישראל כבר בראשית דרכה להציב עצמה בחזית מפעל ההנצחה והזכרון של קרבנות השואה, ולהעביר מסר של המשכיות – "משואה לתקומה" – וזאת חמש שנים בלבד לאחר שהוכרזה עצמאותה" ציין השופט אלרון. "במובן זה, הקמתו של מוסד יד ושם נועדה לא רק "להניח מצבת-עד" לשואת העם היהודי, אלא ביקשה להעביר בנוסף לקח חינוכי "למען העתיד", באמצעות "הזהרה והתראה". לדבריו, לקח זה מוטמע עד היום בשביליו של מוזיאון "יד ושם". המבקר במוזיאון יד ושם מתרשם מהתצוגה ההיסטורית המאורגנת באופן כרונולוגי: מהחיים העשירים של הקהילות היהודיות באירופה בתקופה שקדמה לעליית הנאצים לשלטון, דרך שלבי תכנון וביצוע "הפתרון הסופי" ועד לשחרור המחנות על ידי בעלות הברית. "התיעוד ההיסטורי הוויזואלי ממחיש למבקר את הממדים העצומים של החורבן וההרס שזרעה האידאולוגיה הנאצית, ואת הזוועות שביצעו ידי אדם תחת משטר גזעני ופשיסטי. מסרים אלו ניצבים באופן חד וברור גם בפני אותם אישים המבקרים במוזיאון, אשר על פי הנטען בעתירה שותפים לביצוע פשעי מלחמה ורצח עם בארצם שלהם, ובכך משמשים אותם מסרים הן כתמרור אזהרה הן כביטוי לעמדתה המוצהרת של מדינת ישראל בהוקעה ובגינוי של כל משטר או אדם החותר תחת עקרונות דמוקרטיים והרומס בפעולותיו את ערך קדושת החיים", קבע.

לדבריו, נקודת מבט זו, השונה בתכלית מעמדת העותרים, מלמדת על מורכבותה הערכית של הסוגיה העומדת בבסיס העתירה, ועל כך שישנם שיקולים שונים בתכלית שעל משרד החוץ– שהוא הגורם האמון על ביצוע ההחלטה – להביא בחשבון במסגרת תיאום וגיבוש תכני הביקור של אישים ממדינות זרות. "בחינה זו מדגימה אפוא היטב מדוע יש להותיר את קביעת המדיניות הראויה בידי גורמי המקצוע האמונים על כך, ואין זה עניין לבית המשפט לענות בו.

גם השופט אלכס שטיין ציין שיהיה דוהה את העתירה גם אם זו לא היתה כוללנית, מאחר שלא מצא בה שום טענה שניתן לשייכה, ולו בדוחק, לעולם המשפט, ומאחר שהסמכות להורות לממשלה כיצד לנהל את מדיניות החוץ של מדינת ישראל לא מצויה בידי בית המשפט.

 

בג"צ 6120/19 פרופ' ורוניקה כהן ו-65 עותרים נוספים נ. יד ושם רשות הזיכרון

 

 



בג"צ החליט היום לערוך דיון נוסף בפרשת הירי של שוטר שגרם למותו של תושב כפר קנא שגליל במהלך פעילות מבצעית. הדיון יתמקד השאלה המשפטית העקרונית- האם ניתן להורות על הגשת כתב אישום נגד אדם שלא נחקר באזהרה. הדיון ייערך בפני הרכב של חמישה שופטים שזהותם תיקבע בהמשך.

ההחלטה החריגה ניתנה ע"י נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות בעקבות עתירה שהגיש השוטר יצחק נאור שירה לעבר תושב כפר קנא, חיר חמדאן. המחלקה לחקירות שוטרים החליטה שלא להעמיד את השוטר לדין, ואביו של המנוח הגיש ערר על החלטה זו ליועץ המשפטי לממשלה וביקש להעמיד את יצחק לדין בעבירת הריגה ואת השוטרים האחרים שהיו איתו במשימה בעבירה של שיבוש מהלכי משפט. יצחק או השוטרים לא נחקרו באזהרה אלא בהליך של "בדיקה מקדימה".

משחלפו שנתיים וטרם ניתנה החלטה בערר, הגיש האב עתירה לבית משפט זה בבקשה שתתקבל החלטה בערר שהגיש. בדעת רב הורה ביהמ"ש ליועץ המשפטי לממשלה להעמיד לדין את השוטר, ועל רקע זה הבקשה שהגיש לדיון נוסף בנושא.

"הליך הדיון הנוסף שמור לאותם מקרים שבהם נפסקה הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה ראוי לקיים בה דיון נוסף", קבעה הנשיאה חיות שציינה כי המקרה דנן הוא אכן חריג ונדיר. זאת, לא רק מכיוון שבית המשפט התערב בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה בדבר אי-העמדה לדין והורה לו להגיש כתב אישום נגד חשוד שתיק החקירה נגדו נסגר בעילה של חוסר אשמה, אלא גם משום שמדובר באחד המקרים הבודדים שבהם השיקולים נגעו בעיקר לשאלת דיות הראיות. אולם, חרף חריגותו בהיבטים אלו סברו שופטי ההרכב שהשאלות נוגעות ליישום הדין ואין מדובר בשינוי ההלכה הפסוקה.

בשל כך קבעה הנשיאה שאין מקום לדיון נוסף בענין, אך היא החליטה שבענין אחד כן יתקיים דיון נוסף: בפסק הדין הורה בית המשפט ליועץ המשפטי: "להעמיד לדין את השוטר היורה בגין הירי שגרם למותו של חיר ז"ל". משמעותה של הוראה זו היא כי ניתן להגיש כתב אישום נגד אדם שלא נחקר באזהרה, וכפי שציינו השוטר ונציגי פרקליטות המדינה עובדה זו מעוררת על פניה קשיים משפטיים ומעשיים, שכן יש בה, לכאורה, משום פגיעה בזכות להליך הוגן.

מסיבה זו החליטה הנשיאה לקיים דיון נוסף בסוגיה ולקבוע אם ניתן להורות על הגשת כתב אישום נגד אדם שלא נחקר באזהרה.



בג"צ דחה עתירה שהוגשה ע"י האגודה למען הלהט"ב בישראל נגד שר החינוך רפי פרץ והוועדה שהחליטה להעניק את פרס ישראל לרב יעקב אריאל.

בהחלטה שכתבה השופטת ענת ברון היא ציינה כי מדי שנה במוצאי יום העצמאות מוענק על ידי שר החינוך, במעמד נשיא המדינה, פרס ישראל לאזרחים שגילו הצטיינות מיוחדת ופרצו דרך בתחומם המקצועי או תרמו תרומה מיוחדת לחברה הישראלית. לפני כחודשיים הודיע שר החינוך, הרב רפי פרץ, על זכייתו של הרב יעקב אריאל בפרס ישראל לשנת תש"ף בתחום הספרות התורנית. בראש ועדת השופטים שמונתה לבחינת המועמדים לפרס בתחום זה עמד הרב פרופ' אברהם שטינברג, ולצידו היו חברים בוועדה פרופ' אביעד הכהן וד"ר חנה קטן. בנימוקיה ציינה ועדת הפרס את הדברים הבאים:"הרב יעקב אריאל ראוי לקבל את פרס ישראל בתחום הספרות התורנית על היקף היצירה התורנית שיש בה מגוון נושאים בארבעת חלקי שולחן ערוך. הלכות היחיד והציבור, האיש והאישה, מצוות התלויות בארץ וכן בתחומי הגות ופרשנות. תרומתו של הרב יעקב אריאל ליצירה התורנית מעבר להיקפה הרחב ניכרת בהיותה פסיקת הלכה למעשה בחיים המודרניים".

בעתירה ביקשה האגודה למען הלהט"ב להוציא צו על תנאי, המורה לשר החינוך ליתן טעם מדוע לא יורה על החזרת המלצתה של ועדת הפרס לדיון נוסף בפני חברי הוועדה, על מנת שידונו מחדש בשאלת זכייתו של הרב אריאל בפרס ישראל בתחום הספרות התורנית. זאת משום שבעת המלצתה של ועדת הפרס בעניינו של הרב אריאל לא היתה מונחת לפניה תשתית עובדתית מלאה, ולפחות חלק מחבריה לא היו מודעים בזמן אמת להתבטאויות קשות ופוגעניות שהשמיע הרב אריאל במהלך השנים האחרונות בגנות קהילת הלהט"ב.

 

השופטת ברון, בהסכמת נשיאת ביהמ"ש העליון והשופט , דחו את העתירה. "פרס ישראל הוא הפרס היוקרתי ביותר הניתן במדינת ישראל לאזרחי ישראל שגילו מצוינות ופריצת דרך בתחומם, הראויים להערכה ציבורית על פועלם. מדי שנה בשנה מאז שנת 1953 מוענקים פרסי ישראל בטקס ממלכתי וחגיגי שנערך בירושלים הבירה במוצאי יום העצמאות, במעמד נשיא המדינה, ראש הממשלה, יו"ר הכנסת, נשיא בית המשפט העליון, שר החינוך, ראש עיריית ירושלים וראשי מדינה נוספים; ויצוין כי למרבה הצער, בשל התפשטותה של מגפת הקורונה צפוי הטקס להיערך השנה במתכונת שונה, שבמסגרתה עיקר הטקס צולם מראש וישודר בהרכב מצומצם של נוכחים. פרסי ישראל ניתנים בארבעה תחומי עשייה ראשיים וקבועים: מדעי היהדות, הרוח והחברה; מדעי החיים ומדעים מדויקים; תרבות ואמנות; ומפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. בכל אחד מן התחומים הללו קבועים תחומי משנה המתחלפים מדי שנה באופן מחזורי, וזאת על מנת להקיף את מרב תחומי העשייה והיצירה בישראל", סקרה השופטת ברון. הענקת פרסי ישראל מוסדרת ב"תקנון פרסי ישראל" המורה בין היתר כי בכל שנה ימנה שר החינוך ועדות שופטים ציבוריות בכל אחד מהתחומים והמקצועות שבהם יינתן הפרס, וכי הזוכים בפרס ייקבעו לאחר שיאשר השר את המלצות הוועדות שניתנו פה אחד. לשר החינוך נתונה הסמכות שלא לקבל את המלצת הוועדות, או להחזירה לדיון בוועדה בהתבסס על נימוקים שיצוינו על ידו.

"לנוכח יוקרתו וחשיבותו הציבורית של פרס ישראל, פעם אחר פעם אופפים את פרסום שמות הזוכים בפרס מחאות מתוקשרות ופולמוסים נוקבים בשאלה אם ראוי מי מהזוכים לאות המופת אם לאו; וכמעין ריטואל קבוע, מחלוקות אלה מוצאות דרכן אל פתחה של ערכאה זו", קבעה השופטת ברון. לדבריה, סקירת הפסיקה מלמדת כי לאורך השנים ניתן פרס ישראל גם למי שהחזיק בדעות אישיות שנויות במחלוקת, ולעיתים אף קיצוניות ומעוררות שאט נפש, ובית המשפט העליון נמנע מלהתערב. נקודת המוצא לדיון בעתירות אלה היתה, כי "לוועדת השופטים נתון שיקול דעת רחב ביותר, בהיותה גוף המונחה בשיקולים מקצועיים ובידיו הידע והנתונים לקבל החלטה"; כי התערבות שיפוטית בהמלצת ועדה זו או בהחלטת שר החינוך לאשר את המלצתה, שמורה למקרים חריגים ביותר ולנסיבות יוצאות דופן; וכי "מקום שהחלטתה של ועדת השופטים להעניק את פרס ישראל למאן-דהוא התקבלה בתום-לב ועל בסיס שיקולים מקצועיים ענייניים, אין ככלל עילה להתערבות בית משפט זה בתוכן ההחלטה".

במקרה דנן נטען כי נפל פגם חמור בסדרי עבודת הוועדה, בכך שלא הוצגו לחבריה התבטאויותיו של הרב אריאל המפורטות בעתירה – והמשמעות היא שהמלצתה של ועדת הפרס התקבלה בלא שהונחה בפניה מלוא התשתית העובדתית הרלוונטית. במצב דברים זה, כך על פי הנטען, החלטתו של שר החינוך שלפיה אין מקום להחזיר את עניינו של הרב אריאל לדיון מחודש בוועדת הפרס, לוקה בחוסר סבירות ומחייבת את התערבותנו.

"לא ניתן ואין זה ראוי אפוא להגביל את חלוקתו של פרס ישראל לאלה המחזיקים בדעות הנטועות בלב הקונצנזוס הציבורי, אלא שיש למדוד את המועמדים לפרס בהתאם להישגיהם המקצועיים ולתרומתם בתחום פועלם. אשר לרב אריאל –מומחיותו ועשייתו היא בתחום הספרות התורנית, ועל כן מטבע הדברים מתעורר חשש לכך שהשקפת עולמו ביחס למשפחות חד-מיניות באה לידי ביטוי גם ביצירה התורנית שהיא אומנותו, עד כי לא ניתן עוד להפריד בין דעותיו האישיות לבין פועלו המקצועי; והדברים משתקפים על פניו אף בנימוקי ועדת הפרס, שציינה כי "תרומתו של הרב יעקב אריאל ליצירה התורנית מעבר להיקפה הרחב ניכרת בהיותה פסיקת הלכה למעשה בחיים המודרניים". ואולם בדיון שנערך לפנינו הובהר לנו מפי בא כוחו של הרב אריאל, כי להתבטאויותיו ביחס לקהילה הלהטבי"ת אין יד ורגל בכתיבתו הענפה שבזכותה הוא נמצא ראוי לקבלת פרס ישראל בתחום הספרות התורנית; ואף לא נטען אחרת מצידה של העותרת, ונראה שלא בכדי לא עלה בידה להפנות למראה מקום כלשהו בכתבים הרבים שנכתבו על ידי הרב המעיד כי אלה נגועים באמירות פוגעניות כלשהן", ציינה השופטת.

ביהמ"ש העליון הדגיש שהתבטאויותיו של הרב אריאל ביחס לקהילת הלהט"ב הן צורמות, בוטות ועולבות בציבור שלם – אך אינן נוגעות במישרין לעשייה המקצועית שבגינה הוחלט להעניק לו את הפרס, ומשכך ובהיותן מוגנות על ידי חופש הביטוי אינן רלוונטיות להמלצת ועדת הפרס בעניינו. "בין אם נרצה בכך ובין אם לאו, נכון לעת הזו השיח בדבר עצם הלגיטימיות של קהילת הלהט"ב עודנו קיים ונוכח בחברה הישראלית; ויש מי שסבורים עדיין, חרף כברת הדרך שנעשתה בנושא, כי ההלכה היהודית אינה מאפשרת הכרה בזכותם של חברי הקהילה לכבוד ולשוויון. ואולם בחברה דמוקרטית לא ניתן להכריע את המאבק על שוויון זכויות בדרך של השתקה ושל "סתימת פיות" המתנגדים לכך. במקרה שלפנינו, מתן משקל להתבטאויותיו של הרב אריאל בגנות קהילת הלהט"ב, במסגרת ההחלטה להעניק לו את פרס ישראל בתחום הספרות התורנית, אינו אלא מעשה של השתקה. הפרס לא ניתן לרב אריאל בשל התבטאויותיו הפוגעניות אלא בשל הישגיו המקצועיים הראויים לציון, ובוודאי שאינו נותן גושפנקא להתבטאויות שלו.

 



עליית מדרגה נוספת ביחסים בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת: בפסק דין חריף וחריג קבע בית המשפט העליון כי על זקן חברי הכנסת לכנס לאלתר את המליאה על מנת לבחור יו"ר חדש לבית הנבחרים, וזאת מבלי להמתין לתם 48 השעות שיחלפו מאז התפטרותו של היו"ר היוצא יולי אדלשטיין.

הנשיא אסתר חיות לא חסכה מלים מיו"ר הכנסת וכבר בפתח ההחלטה ציינה כי בהתפטרותו בטרם כינס את המליאה לבחור יו"ר הפר  יו"ר הכנסת את הצו המוחלט כאמור בפסק הדין." כיבוד שלטון החוק הוא יסוד המסד בכל משטר דמוקרטי והוא נבחן, בין היתר, בציות להחלטות וצווים שיפוטיים. חובת ציות זו מוטלת על הציבור כולו ורשויות השלטון אף הן אינן פטורות ממנה. אדרבא, על רשויות אלה מוטלת חובה כפולה ומכופלת לציית להחלטות ולצווים שיפוטיים והמשפט הישראלי, על מכלול ההסדרים הקבועים בו בהקשר זה, אימץ את הגישה הרווחת במשפט המקובל המייחסת חזקת הגינות לרשויות השלטון. ההנחה שביסוד חזקה זו היא כי פסק דין שניתן נגד המדינה יקוים כדבעי", ציין בית המשפט העליון שחזר על קביעה קודמת שלו לפיה  "מדינה שבה רשות שלטונית נוטלת את החוק לידיה –  ברצותה, מקיימת צו שיפוטי שניתן נגדה, וברצותה מתעלמת ממנו, היא מדינה שנזרעים בה זרעי פורענות ואנרכיה, ומתפתחת בה תרבות מסוכנת של שלטון כח ושרירות".

הנשיא חיות ציינה שידענו בעבר מקרים שבהם רשויות השלטון "גררו רגליים" בקיום צווי בית משפט וכן מקרים שבהם לא מילאו אחר צווים אלה בשל טענות לקושי ביישומם או באכיפתם או בשל הצורך בהתארגנות. אך מעולם עד היום לא אירע בדברי ימי המדינה שגורם שלטוני סירב בריש גלי ובהתרסה לקיים צו שיפוטי באומרו כי צו מצפונו אינו מאפשר לו לקיים את פסק הדין. "כך בחר לנהוג המשיב 1 (אדלשטיין), שהינו אחד מסמלי השלטון", ציינה חיות שלא שכחה לציין כי "הגם שלעת הזו הוא מכהן בתפקידו מכוח דין הרציפות ובלא שנבחר לתפקיד".

לדבריה, הפגיעה שגרם בהתנהגותו זו לאינטרס הציבורי בהבטחת שלטון החוק ובקיום פסקי דין וצווי בית משפט – אין שיעור לחומרתה. " אם כך נוהג בעל השררה, מדוע ינהג אחרת האזרח מן השורה?", שאלה והעירה כי שאלה זו מהדהדת במלוא העוצמה בייחוד בימים הקשים הללו אשר בהם אנו מתמודדים עם התפרצות מגיפת נגיף הקורונה, והאזרחים נדרשים לציית להוראות ולמגבלות חסרות תקדים המוטלות עליהם, ב"ין היתר, מכוח תקנות שעת חירום.

:"זהו מצב דברים שאין להשלים עמו ובמקום שבו מדובר בפגיעה חסרת תקדים בשלטון החוק, נדרשים סעדים חסרי תקדים", העירה וקבעה כי במהלך הדיון שהתקיים בפנינו היום ציין היועץ המשפטי לכנסת כי המחוקק וכן מתקיני תקנון הכנסת לא חזו ולא צפו מצב דברים כגון זה שנוצר בעקבות התפטרותו של אדשלטיין, בייחוד בהיעדר סגן שימלא את מקומו. הוא הציג מתווה אפשרי ולפיו הלאקונה הקיימת בהקשר זה בסעיף 20א(ג) לחוק יסוד: הכנסת וכן בתקנון הכנסת תושלם באופן שבית משפט זה יעשה שימוש בסמכות הנתונה לו בסעיף 15 לחוק יסוד: השפיטה ויורה כי על מנת להבטיח את קיום פסק הדין מיום 23.3.2020 תוקנה לוותיק חברי הכנסת סמכות תחומה ומוגדרת כדלקמן:

(1) לפנות לוועדה המסדרת לפי סעיף 19 לתקנון הכנסת על מנת לכנס את מליאת הכנסת מחר, יום ה' 26.3.2020, אף שיום זה איננו נמנה עם הימים שבהם היא מתכנסת על פי התקנון;

(2) לקבוע את סדר היום של אותה ישיבה לפי סעיף 25 לתקנון הכנסת ולכלול בו את ההצעה לבחירת יו"ר קבוע לכנסת;

(3) לנהל את אותה הישיבה.

כל הצדדים לדיון נתנו את הסכמתם למתווה המוצע. היועץ המשפטי לכנסת הוסיף וציין כי לקראת הדיון שהתקיים בפנינו הוא בא בדברים עם חבר הכנסת עמיר פרץ שהינו ותיק חברי הכנסת, אשר נתן הסכמתו לפעול בהתאם למתווה האמור ככל שייקבע, "אשר על כן, ניתן בזאת על ידינו צו כאמור לעיל", פסקה חיות  ולמען הסר ספק הדגישה כי צו זה יעמוד בתוקפו גם אם יחליט אדלשטיין לחזור בו מהתפטרותו.

תמונה: ויקימדיה



כיצד יוכל תושב כפר כנא שנורה למוות ע"י שוטר לפני חמש שנים להשפיע על העמדתו לדין של ראש הממשלה נתניהו, גם אם יחליט היועץ המשפטי לממשלה לסגור את התיקים נגדו? התשובה לשאלה טמונה בפסק דין דרמטי שניתן לפני ימים אחדים בבית המשפט העליון ואשר למרות חשיבותו המרכזית נדחק משום מה לשולי הכותרות. השורה התחתונה בפסק הדין התקדימי היא שבג"צ הורה ליועץ המשפטי לממשלה להגיש כתב אישום נגד השוטר שירה למוות בחיר חמדאן, וזאת למרות שהיועמ"ש סבר שאין להעמידו לדין. המשמעות ברורה: החלטתו הנדירה של בג"צ להתערב בשיקול הדעת של היועמ"ש  בטענה כי הוא לא היה במתחם הסבירות, עשויה להביא להתערבות דומה של בית המשפט גם בתיקי נתניהו. התערבות זו יכולה להיות לא רק במקרה שיחליט היועמ"ש מנדלבליט לא להעמיד לדין את ראש הממשלה. יתכן ובית המשפט יראה לנכון להתערב גם במקרה, נניח, שמנדלבליט יחליט להעמיד את נתניהו לדין בגין מרמה והפרת אמונים ולא בשוחד. פסק הדין החריג של בית המשפט העליון טורף את הקלפים בכל הקשור למערכת היחסים בין הרשות השופטת ליועץ המשפטי לממשלה, כנציג הרשות המבצעת, וכאמור עשויות להיות לו השלכות על העמדתו לדין של ראש הממשלה, שבסבירות גבוהה יגיע עניינו לבג"צ.

ומעשה שהיה כך היה: בליל 7.11.2014 יצא כוח של שוטרי יס"מ בניידת משטרתית מסוג סוואנה לעצור חשוד המתגורר בכפר כנא. החשוד נעצר, הועלה על הסוואנה, והמשיך יחד עם הכוח למשימת מעצר נוספת. במהלך נסיעתה של הסוואנה, רץ לעברה חיר חמדאן שבידו סכין מטבח באורך של 29 ס"מ, כשהוא קורא קריאות 'אללה אכבר'. מכונית הסוואנה נעצרה, חמדאן נצמד אליה והחל להכות על חלונותיה באמצעות הסכין שבידו. החלון לא נשבר רק מחמת היותו ממוגן; הדלת לא נפתחה אך משום שהיתה נעולה. בהמשך פנה חמדאן לחלון הימני-אחורי, וחבט גם בו. השוטר בן לוי שישב סמוך לחלון צעק לעברו שיתרחק, אך כשהבחין שצעקותיו אינן מועילות, פתח את דלת הסוואנה, וירה שני כדורים באוויר. חמדאן נרתע מהירי, אך מיד שב להכות עם סכין על החלון. בשלב זה, פרקו לוי והשוטר נאור יצחק מהסוואנה, כּיוונו את נשקם לעברו של חמדאן, והפצירו בו להשליך את הסכין שבידו; חמדאן לא נענה להוראות השוטרים להשליך את הסכין. השוטר יצחק, ירה כדור בודד לעבר חמדאן, אשר פגע במרפקו השמאלי והמשיך משם למותן שמאל; חמדאן התמוטט ונפל ארצה. המון זועם ששהה בסמוך החל להתקהל במקום, ולהתקרב אל הכוח המשטרתי. אנשי הכוח שצפו במתרחש, מיהרו לגרור את חמדאן, ולהעלותו אל הסוואנה. במקביל, ירה אחד מאנשי הכוח שתי יריות באוויר על מנת להניס את ההמון. עם תחילת הנסיעה, דיווחו אנשי הכוח לקצין תורן על אשר אירע, והזמינו ניידת טיפול נמרץ. חמדאן הועבר לטיפול בניידת; בהגיעוֹ לבית החולים – נקבע מותו.

"עוד באותו לילה החלה חקירת נסיבותיו של האירוע. עדים זומנו לחקירה, ראיות וממצאים נאספו בזירה, ומומחים חיוו דעתם", כתב השופט העליון נעם סולברג בהחלטתו וציין שביום 5.5.2015 נמסרה למשפחת המנוח החלטת מנהל המחלקה לחקירות שוטרים לסגור את תיק החקירה בעילה של 'חוסר אשמה'. ההחלטה ניתנה על דעת פרקליט המדינה. על ההחלטה לסגור את תיק החקירה, הוגש חודש לאחר כן ערר ליועץ המשפטי לממשלה. הערר הוגש מטעם ראפת, אביו של המנוח, שטען שלשוטר יצחק אחריות ישירה למותו של המנוח, שכן הוא ירה "לעבר מרכז גופו, מתוך אי אכפתיות לתוצאות הירי, בנסיבות העולות לכדי עבירת הריגה". אשר לשוטרים הנוספים שנכחו באירוע נטען, "כי היו שותפים לשיבוש החקירה, תיאום עדויות וניסיון להסתיר את אשמתו של היורה במעשה עבירה של הריגה".

משחלפו שנתיים והחלטת היועץ המשפטי לממשלה בוששה לבוא, הגיש האב עתירה לבג"צ ובעקבותיה הודיע באותו יום היועמ"ש על סגירת התיק. על החלטה זו הגיש האב עתירה נוספת לבג"צ שבה ביקש להורות ליועמ"ש להעמיד לדין את השוטר היורה.

השופטים עופר גרוסקוף וג'ורג קרא קבעו בעמדת רב  (נגד עמדת המיעוט של השופט נעם סולברג) כי אין מנוס מקבלת העתירה, תוך מתן הנחיה ליועץ המשפטי לממשלה להעמיד לדין פלילי את השוטר היורה, תוך הותרת שיקול הדעת לקבוע מה יהיו סעיפי האישום ליועץ המשפטי לממשלה בהתאם למיטב שיקול דעתו המקצועי.

שופטי העליון, באופן לא מקובל, ירדו לעומקו של התיק והתייחסו בפרטי פרטים לעדויות ולממצאים שהיו בו על מנת לנתח את סבירות ההחלטה של היועמ"ש. גם להתנהלות זו עשויה להיות השפעה על תיקי נתניהו, במידה וביהמ"ש יבחן במסרקות ברזל גם את החלטת היועמ"ש לסגור את תיקי נתניהו או שיבחן את ההחלטה להעמידו לדין בעבירה מסוימת ולא בעבירה אחרת.

ומעבר לכך ניתח השופט גרוסקוף גם את הליקויים בהנמקת ההחלטה. "היועמ"ש נימק את החלטתו לדחות את הערר, אך בנימוקיו נפלו לטעמי מספר ליקויים: הבסיס המשפטי להחלטה אינו ברור; הנימוק העיקרי אינו נתמך בחומר הראיות; תירוץ הקשיים שבהחלטה אינו משכנע; לא נשקלו כל האפשרויות שעמדו לרשות היועמ"ש", קבע השופט, ודברים דומים עשויים להאמר גם בענין החלטות אחרות של מנדלבליט.

פסק הדין עצמו עוד ילמד בשל הענין הרב והחשיבות שיש לו בנושאים עקרוניים אחרים- סוגיית ההגנה העצמית כטענת הגנה, התנהלות מח"ש בחקירותיה ושיקול הדעת של הרשויות בענינים אלה, מעמדה של החלטה מנהלית ועוד, אבל אנו נשאר רק אם מה שיכול להיות רלבנטי לנושא תיקי ראש הממשלה.

ככלל, וזאת אומרים גם שופטי הרוב, לא יתערב בית המשפט בהחלטות על העמדה לדין. אולם הכלל אינו מוחלט. במקרים נדירים וחריגים התערב בית המשפט בהן."אני סבור שלפנינו מקרה הנופל לגדר החריג, בשל שילוב של האינטרס הציבורי בהעמדה לדין מזה, וניתוח פגום של היועמ"ש בשאלת דיות הראיות מזה", קבע השופט גרוסקוף. "ודוק, היועמ"ש סבר שאין אשמה, משום שלטעמו אין סיכוי סביר להרשעה. בשל צירוף הרכיבים שהזכרתי, לא ניתן לקבל עמדה זו. במילים אחרות, חומר הראיות מעלה אפשרות סבירה לכך שבית המשפט יקבע שהשוטר היורה אשם בעבירה".

(עוד שאלה בסוגיה זו שאינה קשורה לתיקי רה"מ של נדון בה כעת: לאחר שביהמ"ש העליון קבע כי יש די ראיות להעמיד את השוטר לדין, מה הסיכוי של השוטר להיות מזוכה בהליך הפלילי שיפתח נגדו?).

השופט ג'ורג' קרא קבע מושכלות ראשונים הן כי רשויות התביעה מוסמכות להעמיד לדין פלילי וכי סמכות זו היא בליבת סמכויותיו של היועמ"ש. שיקול דעתם של היועמ"ש ושל רשויות התביעה בתחום ההעמדה לדין פלילי (ואף בדבר פתיחה בחקירה פלילית) הוא רחב ביותר ומכך נגזר גם המנעד הרחב של מתחם הסבירות של החלטות אלו. "הלכה פסוקה ומושרשת היא כי התערבותו של בית משפט זה בשיקול דעתן של רשויות התביעה בסוגיות העמדה לדין פלילי היא מצומצמת ביותר, אך היא אפשרית ואף מיושמת", ציין והדגיש  שבית המשפט הגבוה לצדק יתערב, בין היתר, בהחלטה שנתקבלה בסתירה ברורה לאינטרס הציבור; בהחלטה שנתקבלה בחוסר סבירות קיצוני או מהותי או בעיוות מהותי; ובהחלטה הנגועה במשגה היורד לשורשו של ענין.

"הצטברות הפגמים והליקויים שנפלו בהחלטה בערר מלמדת כי מדובר בהחלטה הסוטה משמעותית ממתחם הסבירות", קבע השופט קרא ובכך קבע בית המשפט העליון בעמדת רב שעל היועמ"ש להעמיד לדין את השוטר היורה בגין גרימת מותו של המנוח.

השופט נעם סובלרג סבר שהנסיבות אינן מצדיקות התערבות בשיקול הדעת של היועמ"ש, אך הוא נותר בעמדת מיעוט.

 

התמונה של היועמ"ש מתוך ויקיפדיה