בג"צ דחה עתירה שהוגשה ע"י האגודה למען הלהט"ב בישראל נגד שר החינוך רפי פרץ והוועדה שהחליטה להעניק את פרס ישראל לרב יעקב אריאל.

בהחלטה שכתבה השופטת ענת ברון היא ציינה כי מדי שנה במוצאי יום העצמאות מוענק על ידי שר החינוך, במעמד נשיא המדינה, פרס ישראל לאזרחים שגילו הצטיינות מיוחדת ופרצו דרך בתחומם המקצועי או תרמו תרומה מיוחדת לחברה הישראלית. לפני כחודשיים הודיע שר החינוך, הרב רפי פרץ, על זכייתו של הרב יעקב אריאל בפרס ישראל לשנת תש"ף בתחום הספרות התורנית. בראש ועדת השופטים שמונתה לבחינת המועמדים לפרס בתחום זה עמד הרב פרופ' אברהם שטינברג, ולצידו היו חברים בוועדה פרופ' אביעד הכהן וד"ר חנה קטן. בנימוקיה ציינה ועדת הפרס את הדברים הבאים:"הרב יעקב אריאל ראוי לקבל את פרס ישראל בתחום הספרות התורנית על היקף היצירה התורנית שיש בה מגוון נושאים בארבעת חלקי שולחן ערוך. הלכות היחיד והציבור, האיש והאישה, מצוות התלויות בארץ וכן בתחומי הגות ופרשנות. תרומתו של הרב יעקב אריאל ליצירה התורנית מעבר להיקפה הרחב ניכרת בהיותה פסיקת הלכה למעשה בחיים המודרניים".

בעתירה ביקשה האגודה למען הלהט"ב להוציא צו על תנאי, המורה לשר החינוך ליתן טעם מדוע לא יורה על החזרת המלצתה של ועדת הפרס לדיון נוסף בפני חברי הוועדה, על מנת שידונו מחדש בשאלת זכייתו של הרב אריאל בפרס ישראל בתחום הספרות התורנית. זאת משום שבעת המלצתה של ועדת הפרס בעניינו של הרב אריאל לא היתה מונחת לפניה תשתית עובדתית מלאה, ולפחות חלק מחבריה לא היו מודעים בזמן אמת להתבטאויות קשות ופוגעניות שהשמיע הרב אריאל במהלך השנים האחרונות בגנות קהילת הלהט"ב.

 

השופטת ברון, בהסכמת נשיאת ביהמ"ש העליון והשופט , דחו את העתירה. "פרס ישראל הוא הפרס היוקרתי ביותר הניתן במדינת ישראל לאזרחי ישראל שגילו מצוינות ופריצת דרך בתחומם, הראויים להערכה ציבורית על פועלם. מדי שנה בשנה מאז שנת 1953 מוענקים פרסי ישראל בטקס ממלכתי וחגיגי שנערך בירושלים הבירה במוצאי יום העצמאות, במעמד נשיא המדינה, ראש הממשלה, יו"ר הכנסת, נשיא בית המשפט העליון, שר החינוך, ראש עיריית ירושלים וראשי מדינה נוספים; ויצוין כי למרבה הצער, בשל התפשטותה של מגפת הקורונה צפוי הטקס להיערך השנה במתכונת שונה, שבמסגרתה עיקר הטקס צולם מראש וישודר בהרכב מצומצם של נוכחים. פרסי ישראל ניתנים בארבעה תחומי עשייה ראשיים וקבועים: מדעי היהדות, הרוח והחברה; מדעי החיים ומדעים מדויקים; תרבות ואמנות; ומפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. בכל אחד מן התחומים הללו קבועים תחומי משנה המתחלפים מדי שנה באופן מחזורי, וזאת על מנת להקיף את מרב תחומי העשייה והיצירה בישראל", סקרה השופטת ברון. הענקת פרסי ישראל מוסדרת ב"תקנון פרסי ישראל" המורה בין היתר כי בכל שנה ימנה שר החינוך ועדות שופטים ציבוריות בכל אחד מהתחומים והמקצועות שבהם יינתן הפרס, וכי הזוכים בפרס ייקבעו לאחר שיאשר השר את המלצות הוועדות שניתנו פה אחד. לשר החינוך נתונה הסמכות שלא לקבל את המלצת הוועדות, או להחזירה לדיון בוועדה בהתבסס על נימוקים שיצוינו על ידו.

"לנוכח יוקרתו וחשיבותו הציבורית של פרס ישראל, פעם אחר פעם אופפים את פרסום שמות הזוכים בפרס מחאות מתוקשרות ופולמוסים נוקבים בשאלה אם ראוי מי מהזוכים לאות המופת אם לאו; וכמעין ריטואל קבוע, מחלוקות אלה מוצאות דרכן אל פתחה של ערכאה זו", קבעה השופטת ברון. לדבריה, סקירת הפסיקה מלמדת כי לאורך השנים ניתן פרס ישראל גם למי שהחזיק בדעות אישיות שנויות במחלוקת, ולעיתים אף קיצוניות ומעוררות שאט נפש, ובית המשפט העליון נמנע מלהתערב. נקודת המוצא לדיון בעתירות אלה היתה, כי "לוועדת השופטים נתון שיקול דעת רחב ביותר, בהיותה גוף המונחה בשיקולים מקצועיים ובידיו הידע והנתונים לקבל החלטה"; כי התערבות שיפוטית בהמלצת ועדה זו או בהחלטת שר החינוך לאשר את המלצתה, שמורה למקרים חריגים ביותר ולנסיבות יוצאות דופן; וכי "מקום שהחלטתה של ועדת השופטים להעניק את פרס ישראל למאן-דהוא התקבלה בתום-לב ועל בסיס שיקולים מקצועיים ענייניים, אין ככלל עילה להתערבות בית משפט זה בתוכן ההחלטה".

במקרה דנן נטען כי נפל פגם חמור בסדרי עבודת הוועדה, בכך שלא הוצגו לחבריה התבטאויותיו של הרב אריאל המפורטות בעתירה – והמשמעות היא שהמלצתה של ועדת הפרס התקבלה בלא שהונחה בפניה מלוא התשתית העובדתית הרלוונטית. במצב דברים זה, כך על פי הנטען, החלטתו של שר החינוך שלפיה אין מקום להחזיר את עניינו של הרב אריאל לדיון מחודש בוועדת הפרס, לוקה בחוסר סבירות ומחייבת את התערבותנו.

"לא ניתן ואין זה ראוי אפוא להגביל את חלוקתו של פרס ישראל לאלה המחזיקים בדעות הנטועות בלב הקונצנזוס הציבורי, אלא שיש למדוד את המועמדים לפרס בהתאם להישגיהם המקצועיים ולתרומתם בתחום פועלם. אשר לרב אריאל –מומחיותו ועשייתו היא בתחום הספרות התורנית, ועל כן מטבע הדברים מתעורר חשש לכך שהשקפת עולמו ביחס למשפחות חד-מיניות באה לידי ביטוי גם ביצירה התורנית שהיא אומנותו, עד כי לא ניתן עוד להפריד בין דעותיו האישיות לבין פועלו המקצועי; והדברים משתקפים על פניו אף בנימוקי ועדת הפרס, שציינה כי "תרומתו של הרב יעקב אריאל ליצירה התורנית מעבר להיקפה הרחב ניכרת בהיותה פסיקת הלכה למעשה בחיים המודרניים". ואולם בדיון שנערך לפנינו הובהר לנו מפי בא כוחו של הרב אריאל, כי להתבטאויותיו ביחס לקהילה הלהטבי"ת אין יד ורגל בכתיבתו הענפה שבזכותה הוא נמצא ראוי לקבלת פרס ישראל בתחום הספרות התורנית; ואף לא נטען אחרת מצידה של העותרת, ונראה שלא בכדי לא עלה בידה להפנות למראה מקום כלשהו בכתבים הרבים שנכתבו על ידי הרב המעיד כי אלה נגועים באמירות פוגעניות כלשהן", ציינה השופטת.

ביהמ"ש העליון הדגיש שהתבטאויותיו של הרב אריאל ביחס לקהילת הלהט"ב הן צורמות, בוטות ועולבות בציבור שלם – אך אינן נוגעות במישרין לעשייה המקצועית שבגינה הוחלט להעניק לו את הפרס, ומשכך ובהיותן מוגנות על ידי חופש הביטוי אינן רלוונטיות להמלצת ועדת הפרס בעניינו. "בין אם נרצה בכך ובין אם לאו, נכון לעת הזו השיח בדבר עצם הלגיטימיות של קהילת הלהט"ב עודנו קיים ונוכח בחברה הישראלית; ויש מי שסבורים עדיין, חרף כברת הדרך שנעשתה בנושא, כי ההלכה היהודית אינה מאפשרת הכרה בזכותם של חברי הקהילה לכבוד ולשוויון. ואולם בחברה דמוקרטית לא ניתן להכריע את המאבק על שוויון זכויות בדרך של השתקה ושל "סתימת פיות" המתנגדים לכך. במקרה שלפנינו, מתן משקל להתבטאויותיו של הרב אריאל בגנות קהילת הלהט"ב, במסגרת ההחלטה להעניק לו את פרס ישראל בתחום הספרות התורנית, אינו אלא מעשה של השתקה. הפרס לא ניתן לרב אריאל בשל התבטאויותיו הפוגעניות אלא בשל הישגיו המקצועיים הראויים לציון, ובוודאי שאינו נותן גושפנקא להתבטאויות שלו.