בית המשפט העליון דחה ערעור של ג'ורג' גרייב, נהג שדרס למוות שוטר מנצרת במהלך בדיקת רשיונות. פסק הדין שכתב השופט העליון יוסף אלרון מעניין מהבחינה המשפטית, שכן הוא עוסק באחריות הפלילית של הנהג בעקבות השינוי בחוק בנוגע לעבירות המתה.
ביום 28.2.2016 בשעות הערב ביצעו השוטר נתן ניקולאי יוספוב ופקח העירייה מחמד עזאם) פעילות לבדיקת רישיונות רכב ברחוב תאופיק זיאד בנצרת, ולצורך כך צפו על כלי רכב היוצאים ממרכז הסמוך. גרייב נהג ברכב של אשת אביו בלי לקבל את רשותה ובידיעה כי בשל היותו נהג חדש ביטוח הרכב אינו תקף. הוא יצא ממרכז הקניות לרחוב תאופיק זיאד ופנה שמאלה בכביש. השוטר עמד על הכביש וסימן לנהג באמצעות פנס תוך שהוא נע לכיוון מרכז הנתיב. גרייב הבחין בשוטר וחשש להיתפס. הוא המשיך בנסיעתו והאיץ את מהירותו כדי להימנע מעיכוב. הנהג, כך נטען, "צפה אפשרות קרובה לוודאי שהרכב יפגע במנוח". כל אותו זמן המשיך המנוח לסמן למערער לעצור, אך זה לא בלם את רכבו אלא המשיך בנסיעה מהירה. המנוח ניסה להתחמק, אך נפגע מהרכב, הוטח על קדמתו ונזרק על הכביש.
השוטר נחבל קשות, בין היתר בשברים בגולגולת, דימומים ובצקת מוחית, והובהל לבית חולים. טיפולים וניתוחים שעבר לא הועילו, והוא נפטר כמה חודשים לאחר מכן. גרייב ידע שםגע במנוח וגרם לו חבלות חמורות, אך המשיך בנסיעתו המהירה אל מעגל תנועה בהמשך הכביש, ומשם – תוך שהוא נוהג בפראות, "מזגזג" בין נתיבי התנועה ומסכן רכבים אחרים. הוא שב לביתו ורק כשעה וחצי לאחר הדריסה ובעקבות היוועצות בבני משפחתו, הסגיר עצמו למשטרה.
שוםט ביהמ"ש העליון יוסף אלרון
בגין עבירות אלה יוחסו לו עבירות הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז–1977 והפקרה אחרי פגיעה, לפי סעיף 64א(ג) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: הפקודה. העבירה להלן גם: עבירת ההפקרה).
הנאשם עמד לדין בבית המשפט המחוזי שהרשיע אותו בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק, שהיה בתוקף לפני התיקון. בערעור שהנגיש לבית המשפט העליון טען בין השאר גרייב כי מעשיו של השוטר תרמו למותו, כלומר ניתקו את הקשר הסיבתי הנדרש להרשעה בעבירה.
"עבירות שעניינן גרימת מותו של אדם הן עבירות תוצאה, ועל כן נדרש להוכיח בהן קשר סיבתי בין התנהגות הנאשם לתוצאה הקטלנית", קבע השופט אלרון שניתח את יסודות העבירה וקבע שהתנהגות הנהג הייתה שלב מהותי והכרחי בהתרחשות התוצאה הקטלנית. "אילו פעל מראש כנדרש, למשל עצר את רכבו, האט ולכל הפחות לא היה מאיץ, לא הייתה מתרחשת זמן קצר לאחר מכן שרשרת האירועים הקטלנית", פסק והכריע שמכאן שמתקיים קשר סיבתי בין מעשי המערער לתוצאה . הוא גם דחה את הטענות שהשוטר הפר הנחיות הקבועות בחוק ובנהלים פנימיים של המשטרה על בדיקת רישיונות ואף "קפץ" בכביש מבטלת את אחריותו הפלילית של הנהג.
השופט אלרון קבע שכדי שיתקיים קשר סיבתי אין דרישה כי המערער היה יכול לצפות את פרטי ההתנהגות בפועל של המנוח, אלא די בכך שזו לא עלתה כדי חריגה מהצפיות הסבירה. "אני סבור כי נהג סביר צריך בהחלט לצפות כי אם אדם אחר עומד בנתיב נסיעתו או בקצהו, תגובתו לרכב שבכביש עלולה להיות תזוזות מהירות, ועל כן התנהגות המנוח אינה קיצונית ויוצאת דופן עד כדי כך שהקשר הסיבתי ניתק", ציין והוסיף שתגובת המערער למעשי המנוח אינה עונה על המבחנים שנקבעו בפסיקה בסוגיית ניתוק הקשר הסיבתי. "המערער לא עצר את הרכב כי אם הגביר את מהירותו בראותו את המנוח; מדובר בפגיעה בחיים; לפנינו מעשה, ולא מחדל; גם אם אין ערך שלילי בניסיון לחמוק מאדם שעומד על הכביש, ודאי שאין בה ערך חיובי כלשהו; טבוע בה סיכון מובהק לפגיעה קטלנית באדם אחר; המערער צפה את האפשרות שיפגע במנוח ויהרוג אותו".
משהוכח היסוד העובדתי הנדרש, עבר השופט אלרון לדון ביסוד הנפשי שהתקיים בנהג וציין שמאחר שלפנינו עבירת תוצאה, יש לבחון גם את הרכיב החפצי של היסוד הנפשי. "המערער לא התכוון לגרום למות המנוח, אולם לטענתו לא התקיים בו רכיב חפצי כלשהו, ואילו לגישת המדינה פעל בפזיזות, ובעיקר בקלות דעת, כהגדרתן בסעיף 20(2) לחוק", ציין השופט אלרון וקבע שבנסיבות העניין המערער פעל בקלות דעת.
הידיעה ב-YNET על ההרשעה בביהמ"ש המחוזי
השופט אלרון העיר שקלות הדעת מתיישבת עם רצון (או תקווה) כי התוצאה לא תתרחש, אולם דרך הפעולה שננקטת לשם כך מתאפיינת "בנטילת סיכון בלתי סביר". כאמור, סבר השופט שהמערער ביקש להימנע מפגיעה במנוח, ולשם כך המשיך בנהיגתו והאיץ תחילה את מהירותו מתוך מחשבה כי יחלוף על פני המנוח. "החלטה זו לא התחשבה באפשרות הסבירה שהמנוח יזוז, וכאשר כך קרה בסופו של דבר – היה מאוחר מדי לעצור את הרכב או להתאים את הנהיגה לתזוזות המנוח", ציין וקבע כי משהחליט להמשיך בנסיעתו ואף להאיץ את מהירותו – התקיימו בו רכיבי המודעות וקלות הדעת שביסוד הנפשי של מחשבה פלילית.
לדעת השופט אלרון, התגבשות היסוד הנפשי בשלב זה מצטרפת לקיום היסוד העובדתי ברגע הפגיעה ולכך שהקשר הסיבתי לא ניתק בשל התנהגות המנוח. התנהגות המערער במהלך האירוע כולו, מתחילתו ועד סופו, והלך נפשו הכולל מצדיקים להטיל עליו אחריות פלילית בגין גרימת מות המנוח.
כאמור, הנאשם עמד לדין בבית המשפט המחוזי שהרשיע אותו בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק, שהיה בתוקף לפני התיקון. סעיף זה קבע ש"הגורם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם, יאשם בהריגה, ודינו – מאסר עשרים שנה". היסוד הנפשי בעבירה זו הוא מחשבה פלילית, קרי: מודעות לטיב המעשה; מודעות לאפשרות גרימת התוצאה; וכוונה או פזיזות, בין באדישות ובין בקלות דעת, לגבי גרימת התוצאה.
לאחר הגשת הערעור התקבל תיקון 137 שביטל בין השאר את עבירת ההריגה, אולם לעניינו יש לציין עבירה אחרת שנקבעה בתיקון- המתה בקלות דעת, המעוגנת בסעיף 301ג לחוק, ולפיה: "הגורם למותו של אדם בקלות דעת, דינו – מאסר שתים עשרה שנה".
השופט אלרון קבע ש היסודות העובדתיים בעבירות ההריגה וההמתה בקלות דעת דומים, ועניינם גרימת מותו של אדם (אין צורך לדון כאן ברכיב "במעשה או במחדל אסורים" שבעבירת ההריגה). היסוד הנפשי של קלות דעת הוא אחת החלופות בעבירת ההריגה והמאפיין המיוחד של עבירת ההמתה בקלות דעת. "הבדל חשוב בין העבירות הוא העונש, שכן בעבירת הריגה, שנהגה לפני תיקון 137, העונש המרבי נקבע על 20 שנות מאסר, ואילו בעבירת המתה בקלות דעת העונש המרבי עומד על 12 שנות מאסר", ציין השופט אלרון וכדי לקבוע איזה סעיף עבירה חל במקרה שלפנינו, הוא פנה לסעיף 25(ב) לתיקון 137. לפי סעיף זה, אם טרם ניתן פסק דין חלוט על עבירה שקודמת לכניסתו לתוקף של התיקון, על בית המשפט לבחון במלואם את ההסדר הקודם לתיקון ואת ההסדר החדש, להכריע איזה מהם הוא הדין המקל ולפעול לפי הוראות סעיף 5(א) לחוק. מאחר וסעיף 301ג מקל יותר מסעיף 298 בעונש הקבוע לעבירה, ועל כן – על פי סעיף 25(ב) לתיקון 137 וסעיף 5(א) לחוק – הרי שחל על המערער סעיף 301ג.
"יוצא", קבע השופט אלרון שיש לבטל את הרשעת המערער בעבירת הריגה, לפי סעיף 298 לחוק, ובמקומה להרשיעו בהמתה בקלות דעת, לפי סעיף 301ג לחוק.
בית המשפט העליון אף דחה את טענת המערער על הרשעתו בעבירה של הפקרה אחרי פגיעה וגם את הערעור שלו על העונש. שהוטל עלי במחוזי- חמש שנות מאסר. "מעשי המערער, הן בהתייחס להמתת המנוח, הן בהתייחס להפקרתו, קשים וחמורים לעצמם. בהמתת שוטר במהלך מילוי תפקידו טמונה חומרה נוספת בשל הפגיעה במערכת אכיפת החוק", ציין השופט אלרון שלא קבע מתי זיהה המערער כי מדובר בשוטר, ואפשר שהדבר התרחש לאחר שהתגבשו בו יסודות העבירה ושעה שלא היה עוד ביכולתו להימנע מפגיעה במנוח.
"סעיף העבירה בגין גרימת המוות השתנה מהריגה, שהעונש המירבי עליה עמד על 20 שנות מאסר, להמתה בקלות דעת, שקבוע לה עונש מירבי בן 12 שנות מאסר. זהו שיקול אפשרי להקלה בעונש, אך אין חובה להפחית את העונש, אלא יש לבחון את העונש על העבירה ה"חדשה" לפי נסיבות העניין", קבע השופט שהותיר את עונש המאסר בעינו. משנה לנשיאת ביהמ"ש, השופט חנן מלצר והשופט דוד מינץ הצטרפו לחוות דעתו של השופט אלרון.