הרכב מורחב של העליון: במסגרת ההליך הפלילי אין מקום לבחינת הסבירות והמידתיות של ההחלטה להגיש כתב אישום

הרכב מורחב של בית המשפט העליון קבע היום ברוב דעות כי במסגרת ההליך הפלילי אין מקום לבחינת הסבירות והמידתיות של ההחלטה להגיש כתב אישום, וכי ככל שנאשם מעלה טענות מסוג זה יש לבחון אותן במסגרת דוקטרינת "הגנה מן הצדק".

בית המשפט העליון קיים דיון נוסף בהרכב של שבעה שופטים בנוגע לעניינו של רפי רותם, אשר הוגש נגדו כתב אישום שייחס לו עבירות הטרדה באמצעות מתקן בזק, העלבת עובד ציבור והפרת הוראה חוקית. בית משפט השלום הרשיע את רותם בחלק מן העבירות שיוחסו לו. ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי התקבל בחלקו ונקבע, בין היתר, כי ההרשעה בעבירות הטרדה באמצעות מתקן בזק בטלה היות שעצם ההחלטה על העמדתו לדין בעבירות אלה לא הייתה מידתית. במסגרת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליו ןנקבע בדעת רוב כי במסגרת התיק הפלילי לא היה מקום לערוך ביקורת שיפוטית על סבירות ועל מידתיות ההחלטה להגיש כתב אישום.

בעקבות פסק דין זה קיים בית המשפט העליון דיון נוסף שהתמקד בשלוש שאלות: (1) מהי הערכאה המתאימה שבה יש לדון בטענות נאשם נגד עצם ההחלטה להעמידו לדין; (2) מהי המסגרת הדוקטרינרית שבאמצעותה על בית המשפט לבחון את טענות הנאשם; (3) כיצד יש להתייחס לטענת נאשם כי ההחלטה להעמידו לדין אינה סבירה או מידתית.

בפסק הדין בדיון הנוסף נפסק פה אחד כי על הנאשם להעלות את מכלול טענותיו כנגד ההחלטה על הגשת כתב האישום נגדו במסגרת ההליך הפלילי . כמו כן, נפסק פה אחד כי בכפוף להוראות חיקוק מיוחדות בדין הפלילי, המסגרת הדוקטרינרית המתאימה לדיון בטענות הנאשם נגד החלטת התביעה להגיש נגדו כתב אישום היא הגנה מן הצדק המעוגנת בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982.

לצד זאת, נפסק ברוב דעות (המשנה לנשיאה נ' הנדל, השופט י' עמית, השופט נ' סולברג והשופט א' שטיין כנגד דעתם החולקת של הנשיאה א' חיות, השופט ע' פוגלמן והשופט י' אלרון), כי אין מקום להעלות טענות בדבר אי-סבירות או אי-מידתיות נגד הגשת כתבי אישום.

בהחלטה בלט קולו הייחודי של השופט אלרון שסבר, כי לאור מאפייניו הייחודיים של ההליך הפלילי, שבמסגרתו הנאשם מצוי בעמדת נחיתות ביחס לתביעה, וזכויותיו לחירות, לקניין ולשם טוב תלויות על בלימה; ובשים לב לפגיעה הכרוכה בזכויות אלו בעצם ההחלטה להעמידו לדין – יש להקפיד כי תיוותר בידיו אפשרות להתגונן כראוי מפני החלטה בלתי סבירה להעמידו לדין, כחלק מטענה מקדמית לקיומה של הגנה מן הצדק, לפי סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי. מבין השיקולים התומכים במסקנה זו, השופט אלרון ציין את פסיקתו העקבית עד כה של בית המשפט העליון בעניין ואת תפקידם הייחודי של בתי המשפט בהליך הפלילי, אשר אינם נטע זר בהליך זה, אלא חלק אינטגרלי ממנו– ומעורבים בהחלטות רשויות החקירה והאכיפה משלב החקירה ועד לקביעת התוצאה המשפטית הראויה בתום ההליך. עוד הדגיש השופט אלרון על רקע החששות כי עמדה זו תגרום ל"סרבול" הליך הפלילי, כי אסור שבשם החתירה לקיצור וייעול ההליך הפלילי ומיקודו בבירור ראייתי על אודות אשמתו של הנאשם,בית המשפט יראה בטענות נאשמים כגון טענה ל"הגנה מן הצדק" כטענות משניות שיש להסירן מן הדרך מהר ככל שניתן. בנוסף, סבר השופט אלרון כי אין הצדקה לחסום נאשם מלהעלות טענת הגנה בדבר חוסר סבירות קיצוני בהחלטה להעמידו לדין, אף אם המקרים בהם טענה זו תוכל לסייע לנאשם אינם רבים.