"אום אל פחם: המדינה איבדה שליטה"
בין הכתובת שעל הקיר לכותרת שבעיתון: כיצד ואדי עארה משתקף בתודעה הציבורית בישראל?
מאת: המרכז לחקר ואדי עארה
פורסם במסגרת פרויקט הנגשת ידע אקדמי ותקשורתי
ציר התנועה של כביש 65, החוצה את ואדי עארה, הוא הרבה מעבר לעורק תחבורה מרכזי המחבר בין המרכז לגליל. הוא מהווה מיקרוקוסמוס מרתק, מורכב ולעיתים מדמם של יחסי יהודים וערבים בישראל. הוואדי הוא בבואה למתרחש בעומקה של החברה הערבית, אך לא פחות מכך – הוא מקרה בוחן מרתק לאופן שבו התקשורת בעברית מייצרת, משעתקת ומקבעת את התדמית של המרחב הערבי בעיני הציבור היהודי.
ניתוח מקרה מובהק של מנגנון זה התרחש בדצמבר 2021, בעקבות אירועי דמים באום אל-פחם. כותרות העיתונים מאותו שבוע אינן רק דיווח חדשותי; הן חלון ראווה תרבותי ופוליטי המלמד כיצד הבניית המציאות התקשורתית מעצבת את "תדמית הוואדי" כאזור דמדומים ריבוני.
כשעיר הופכת לכותרת: "המדינה איבדה שליטה"
לא בכל יום זוכה העיר אום אל-פחם, הלב הפועם של ואדי עארה, לכפולת עמודים מרכזית בעיתונות הארצית. ב-5 בדצמבר 2021, זכתה העיר לסיקור נרחב ב"ידיעות אחרונות" תחת הכותרת המהדהדת: "מהומות אום אל פחם: המדינה איבדה שליטה".
הטריגר לסיקור היה רצח מוחמד בורגול (33), שהיה הרצח ה-120 באותה שנה בחברה הערבית. אולם, מה שתפס את נפח הסיקור לא היה רק אובדן החיים עצמו, אלא האפקט הסיסטמי: צרורות ירי ברחובות, הצתת ארבעה בתים ושלוש מכוניות כחלק מסכסוך חמולות משפחתי, ואירוע נוסף שבו נורה למוות פתחי ג'בארין (30) על ידי לוחמי מג"ב לאחר שלטענתם ניסה לפרוץ מחסום.
הכתבים חסן שעלאן ומאיר תורג'מן תיארו אווירה קשה שבה "את המתח ברחובות אום אל פאחם אפשר לחתוך בסכין". בטור פרשנות נלווה, הגדיר שעלאן את המקום כ"עיר אבודה". תיוג זה אינו מקרי; הוא מייצר הבניה נרטיבית מובהקת של המרחב.
מנגנון ההבניה התקשורתית: מתחם האקס-טריטוריה
כיצד משפיע סיקור מסוג זה על התודעה הציבורית היהודית? מחקרי תקשורת מראים כי רוב הציבור היהודי בישראל אינו מקיים אינטראקציה יומיומית עמוקה עם פנים הערים והכפרים בוואדי עארה, אלא חולף על פניהם בכביש הראשי. כתוצאה מכך, התדמית של האזור מתווכת כמעט לחלוטין באמצעות כותרות האקטואליה.
כאשר התקשורת משתמשת במונחים כמו "איבוד שליטה" או "עיר אבודה", היא מקבעת בתודעה היהודית שתי תפיסות מרכזיות:
-
הוואדי כאזור סכנה ואקס-טריטוריה: המרחב נתפס כמקום שבו חוקי המדינה אינם חלים, מקום המונע על ידי קודים פנימיים (כמו "ועדות סולחה") ולא על ידי מערכת אכיפת החוק המודרנית.
-
הכללה מרחבית: אירוע פלילי או חברתי נקודתי באום אל-פחם משליך מיד על תדמיתו של הוואדי כולו כציר תנועה מאיים, דבר המשפיע על תחושת הביטחון האישי של הנוסעים היהודים באזור ועל נכונותם לקיים קשרים כלכליים ותרבותיים עם התושבים המקומיים.
הכתובת הייתה על הקיר: "אנחנו התרענו על הסכנה הנשקפת, כולל לגבי הסכסוך שגרם לרצח האחרון… אבל כלום לא נעשה", זעם אז פארוק ג'בארין, חבר מועצת העיר וחבר ועדות הסולחה. ציטוט זה מדגיש את הפער התהומי בין זעקת התושבים המבקשים נוכחות מדינתית לבין הציור התקשורתי של המקום כחבל ארץ הסרבן לחוק.
הפער המנהיגותי והפקרת השטח
הסיקור התקשורתי באותם ימים חשף גם את מערכת היחסים המורכבת שבין השלטון המרכזי לרשויות המקומיות בוואדי. הזעם הציבורי באום אל-פחם הופנה לא רק כלפי הפשיעה, אלא גם כלפי הדרג הפוליטי בירושלים.
השר לביטחון פנים דאז, עומר בר-לב, צייץ בטוויטר כי פנה לראש עיריית אום אל-פחם כדי לברר אם ישנן דרכים להרגעת הרוחות, ונענה כי ועדות הסולחה נכנסו לתמונה. ציוץ זה עורר ביקורת נוקבת מצד המנהיגות הערבית המקומית. התפיסה הייתה שהשר "מגלגל אחריות" ומבקש מראשי הרשויות המקומיות פתרונות, במקום שהמשטרה והמדינה יפעלו בעצמן להשבת הריבונות והביטחון האישי לאזרחים.
בתווך, נשמע קולם של התושבים הנורמטיביים – הרוב הדומם בוואדי עארה – שחשים שקופים הן בעיני המדינה והן בעיני המנהיגות של עצמם. תושבת המקום שבנה נרצח תיארה זאת בכאב: "מאז שבני נרצח לא דיברתי מילה כי אני חוששת שירצחו גם אותי. נשארנו לבד. אף אחד מהמנהיגים לא הגיע לבקר או לשמוע אותנו… היום כל רצח עובר בשקט כאילו מי שנרצח הוא לא בן אדם".
סטטיסטיקה ללא פענוח: רשימת השמות של אום אל-פחם
כדי להבין את עומק השבר המרחבי, יש להביט ברשימת השמות המצמררת של נרצחי אותה שנה באום אל-פחם לבדה, כפי שפורסמה בכתבה:
-
מוחמד נאסר ג'עו (22.1)
-
מחמד כיואן (19.5)
-
טארק ג'עו (21.5)
-
מוחמד תופיק בוב (24.5)
-
מוסטפא בדראן (25.5)
-
ג'אנם ג'בארין (11.10)
-
חליל ג'עו (19.10)
-
עמרו מקלד (22.10)
-
מוחמד בורגול (2.12)
העובדה שאף אחד ממקרים אלו לא פוענח באותה עת, מהווה את התשתית המחקרית להבנת תדמיתו של הוואדי. חוסר הפענוח מייצר מעגל קסמים: המשטרה נתפסת כמי שאינה מתאמצת לפענח פשעים פנים-ערביים, התושבים מאבדים אמון ומסרבים לשתף פעולה, הפשיעה גואה, והתקשורת הכללית ממשיכה למסגר את האזור תחת כותרות של "אובדן שליטה".