פסק דין מכונן של שופט בית המשפט העליון יוסף אלרון מתווה את הדרך לסוגיית החיפושים המשטרתיים-בכלל, וצווים שניתנו על סמך תצלומי אוויר-בפרט, ומה בינם לבין פסילת ראיות? השופט אלרון המשפט מגן על זכויות הפרט אל מול הפגמים בהליכי המדינה
"לא אחת אנו נדרשים לדון בנפקותם של פגמים שנפלו בשלב כזה או אחר של הליך החקירה הפלילית. המסגרת הנורמטיבית לבחינת פגמים מעין אלו והשלכותיהם הראייתיות נדונה בפסיקה פעמים רבות דילמות מסוג זה, בדבר המשמעות הראייתית של פגמים בהליך החקירה, על כלל היבטיהן, מעסיקות שיטות משפט רבות ומלוות גם את שיטת המשפט הישראלית מזה עשרות שנים", כך פתח שופט בית המשפט העליון יוסף אלרון את פסק הדין החשוב שכתב בנושא חיפוש לא חוקי שנערך אצל חשוד והמשמעות שלו לגבי קבילות הראיות.
אין ספק שפסק הדין של השופט אלרון ילמד בפקולטות למשפטים, ולא בכדי כתב השופט: "לו המדינה הייתה מסכימה כי נפל פגם בהליך הוצאת צו החיפוש או מימושו, המחלוקת בבקשה שלפנינו הייתה מתוחמת ליישום הוראות הדין במקרה הקונקרטי שלפנינו. בהתאם, הייתה ניתנת רשות ערעור רק בנסיבות המקימות חשש לעיוות דין או אי צדק מהותי, אלא שהמחלוקת בענייננו רחבה הרבה יותר. עמדת המדינה, עמדה מרחיקת לכת, היא שמרגע שניתן צו חיפוש על בסיס תצלום אוויר, כל השטח המסומן בתצלום הוא שטח שמותר לחפש בו, גם אם הוא לא מוחזק על-ידי מי שהצו הופנה כלפיו ומי שבעניינו התגבשה התשתית הראייתית למתן הצו. לכן, לשיטתה, כלל לא נפל פגם במקרה דנן. כלומר, אין מדובר בתקלה, כי אם בהתנהלות נכונה וראויה שאף רצוי לשמר. מכאן חשיבותה העקרונית של הסוגיה, המצדיקה דיון חריג", כתב.
תחילתו של הסיפור בדצמבר 2019, עת הגישה המשטרה בקשה להוצאת צו חיפוש. בבקשה הצהיר נציג המשטרה החתום על הבקשה כי אדם בשם דוד שלתיאל, מרחוב קישון במושב ישרש, "עוסק בסחר בסמים". בית המשפט התבקש ליתן צו המאפשר עריכת חיפוש כדין בכתובת שפרטיה צוינו בתצלום שצורף לבקשה.
במתחם שבו התגורר שאלתיאל התגורר בקרוואן גם אדם בשם אברהם אברגל. כל אחד מהקרוואנים במתחם – זה שבו מתגורר אברגל וזה שבו מתגורר שלתיאל, מוקף חצר מגודרת ובעל שער כניסה משלו. בין שני הקרוואנים קיים מגרש חניה.
ויזואליה
ביום 30.12.2019, בסמוך לשעה 2:00, הגיעו כוחות מג"ב ובילוש למתחם. בביצוע החיפוש נטלו חלק כ-10 שוטרים לפחות. חלקם פרצו לקרוואן שבו התגורר שלתיאל, וחלקם לקרוואן שבו מתגורר אברגל ואשר גם שלתיאל שהה בו באותה העת. השוטרים נכנסו במקביל לשני הקרוואנים. מפקד כוח מג"ב במקום, העיד שזיהה קרוואן מצד שמאל, הורה לצוות להיכנס לתוכו, ראה סמים על השולחן והורה לעצור את כל הנוכחים. נגד אברגל הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של החזקה/שימוש בסמים שלא לצריכה עצמית וכן החזקת כלים להכנת סם שלא לצריכה עצמית. בית משפט השלום ברמלה קבע כי "נחצו קווים אדומים על ידי המשטרה" באופן המחייב את פסילת הסמים שנתפסו בחיפוש שבוצע בקרוואן המשמש למגורי המבקש ובשל כך זיכה אותו מהעבירות שיוחסו לו. המדינה ערערה לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד על הכרעת הדין המזכה וערעורה התקבל תוך שנקבע כי החיפוש נעשה כדין. משכך, אברגל הורשע בעבירות אשר יוחסו לו והדיון הוחזר לבית משפט השלום לגזירת העונש.
בית משפט השלום גזר על אברגל עונש של 4 חודשי מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות, לצד עונש מאסר על תנאי וענישה נלווית. ערעורו על גזר דינו לבית המשפט המחוזי -נדחה, וכך הגיע לבית המשפט העליון.
"חיפוש בחצרים הוא אחד מבין אמצעי החקירה אשר הדין מקנה בידי רשויות אכיפת החוק. סמכות זו, כיתר הסמכויות הנתונות לשוטרים בכלל וסמכויות החיפוש בפרט, מבטאת את האיזון שקבע המחוקק בין האינטרס הציבורי בתפקוד יעיל ואפקטיבי של המשטרה לבין הצורך בהגנה על זכויות האזרחים עימם באה המשטרה במגע", קבע השופט אלרון והדגיש שחיפוש שכזה, בדומה לחיפוש על גופו של אדם או בכליו "משיל ממנו את פרטיותו, לעיתים תוך פגיעה בכבודו ובאוטונומיה שלו וכי לכל אדם עומדת זכות חוקתית לאי-עריכת חיפוש ברשות היחיד..
"בהתאם, מרחב הפעולה של רשויות החקירה כפוף למגבלות ולסייגים שנועדו להבטיח הליך הוגן ואת מידתיות הפגיעה בזכויות נחקרים וצדדים שלישיים. אף נקבע כי הקפדה על ביצוע נאות של צו חיפוש הוא "מידה המתחייבת מזכויות היסוד של האדם: סעיף 7(ב)-(ג) לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו". בסיס נוסף לחובה זו, ניתן למצוא בעקרון חוקיות המנהל – שהרי בעריכת חיפוש מפעיל שוטר את סמכויותיו השלטוניות ועליו לעמוד באמות המידה שנקבעו בהוראות המשפט המינהלי ובחוקי סדר הדין הפלילי. ההקפדה על הוראות אלו חיונית כאשר בידי רשויות החקירה סמכויות המתירות להן לפגוע בזכויות אדם, ולעיתים בזכויות הבסיסיות ביותר של אדם" קבע השופט בפסק הדין שמהווה מורה נבוכים לסוגיית החיפושים.
"במרוצת השנים, נקבע כי להפרת מגבלות הדין עלולות להיות השלכות במישור הראייתי בדמותו של כלל הפסילה. במקרים שבהם בוצע חיפוש שלא כדין – הדבר עלול למנוע את השימוש בתוצרי החיפוש כראיה בבית משפט, כפי שנקבע בעבר בפסיקה, וכעת מעוגן בסעיף 56א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 ", ציין השופט אלרון. "על בסיס עקרונות אלו, יש לקרוא את דברי החקיקה הרלוונטיים. הפרק השלישי לפקודה עוסק בסמכות החיפוש, היקפה ובאופן ביצועו. חיפוש בחצרים יכול להתבצע על פי צו – לפי סעיף 23 לפקודה; או שלא על פי צו, אך בנסיבות מוגדרות ומתוחמות (לפי סעיף 25 לפקודה). הסמכות הרלוונטית למקרה שלפנינו מעוגנת בסעיף 23 לפקודה, שזו לשונו:
צווי חיפוש
רשאי שופט ליתן צו לערוך חיפוש בכל בית או מקום (להלן – צו חיפוש) אם –
(1) החיפוש בו נחוץ כדי להבטיח הצגת חפץ לצורך כל חקירה, משפט או הליך אחר;
(2) יש לשופט יסוד להניח שהוא משמש להחסנתו או למכירתו של חפץ גנוב, או שנשמר בו או מוחסן בו חפץ שנעברה בו או לגביו עבירה, או ששימש, או מתכוונים להשתמש בו, למטרה לא-חוקית;
(3) יש לשופט יסוד להניח שנעברה עבירה או שמתכוונים לעבור עבירה נגד אדם הנמצא בו.
באופן משלים, סעיף 24 לפקודה שעניינו "סמכות לפי צו חיפוש", מרחיב ומתאר, בין היתר, כי צו חיפוש ישמש אסמכתה לשוטר לערוך חיפוש בבית או במקום לפי האמור בצו החיפוש ולתפוס כל חפץ הנחזה כמתואר בצו ולעשות בו כאמור בצו; לעצור כל אדם הנמצא בבית או במקום ונחזה כמי שיש לו, או שהייתה לו, יד בעבירה שנעברה, או שמתכוונים לעבור, באותו חפץ או לגביו (סעיף 24(א) לפקודה). סעיף 24(ב) לפקודה אף מקנה סמכות לעורך החיפוש, בנסיבות מסוימות, לתפוס חפץ שלא הוזכר בצו" ציין
לדבריו, צווי חיפוש לפי סעיף 23 לפקודה מתבקשים, וניתנים, על פי רוב, במעמד צד אחד. המשמעות המעשית של כך, היא שאל מול עמדת המשטרה וטיעוני בקשתה, לא ניצב סניגור לטעון בשם האדם הרלוונטי שמבוקש לחדור לחצריו. גם עמדתם של צדדים שלישיים אשר עלולים להיפגע ממימוש צו החיפוש אינה נשמעת. " מתכונת דיונית זו היא, פעמים רבות, כורח המציאות של צרכי החקירה. בכל זאת, יש בה כדי להקים חשש משמעותי שבמעמד זה תיפגענה זכויות של האדם מושא הצו ושל צדדים שלישיים במידה העולה על הנדרש. מכאן ההקפדה המתחייבת על הליך הוצאת הצו, דיוק פרטיו ואופן ביצועו", הוסיף והדגיש:"המשטרה חייבת להציג לפני השופט הדן בבקשה למתן צו החיפוש את מלוא המידע הקיים, בדיוק המרבי שניתן. ניתן למצוא שורשים לחובה זו במשפט החוקתי, בהוראות הפקודה, בפסיקת בית משפט זה ובהנחיות הפנימיות של משטרת ישראל עצמה".
על רקע זה ביקש השופט אלרון לבחון את השימוש בתצלום האוויר לצורך בקשה למתן צו חיפוש. במקרה הפשוט, בידי המשטרה מצויה כתובת ספציפית ומדויקת שבה ידוע בוודאות כי נמצא המחזיק הרלוונטי לבקשה. במקרים מורכבים יותר, שבהם אין מספרי בתים, או שמדובר במתחם אשר לא ניתן לציין כתובת מדויקת בעניינו, נדרש לערוך התאמות מסוימות. הדבר אינו גורע מכך שהחובה לדייק ככל שניתן בבקשתה עודנה מוטלת על המשטרה, כמבקשת צו החיפוש." אותה הזהירות הנדרשת מהמשטרה כמבקשת הצו במקרים שבהם קיים קושי לתאר באופן מדויק את המבנה מושא צו החיפוש, מתחייבת גם בנוסח צו החיפוש עצמו", ציין והסתמך גם על בהחלטות נציבות תלונות הציבור על שופטים.
תצלומי אוויר
"במישור הסמכות אין פגם בהוצאת צו החיפוש תוך היעזרות בתצלום אוויר, ואף לא נטען אחרת לפנינו. אלא שהצגת התצלום, כאמצעי זיהוי חלופי למקרקעין שבהם מבוקש לבצע חיפוש, אינה מרחיבה את צו החיפוש מעבר להיקפו ה"טבעי". תצלום האוויר מהווה אמצעי גידור לצו החיפוש, ולא אמצעי מרחיב המטשטש את הגבולות בין המותר לאסור; התצלום נועד לדייק את צו החיפוש, ואינו נועד לאפשר באופן גורף, חלילה, חיפוש אצל צדדים שלישיים אשר איתרע מזלם להתגורר בסמוך למושא הצו; תצלום האוויר נועד לצמצם אפשרות פגיעה במידה העולה על הנדרש ולמנוע תקלות, ולא על מנת לפתוח פתח לפגיעה קשה פי כמה. במילים אחרות: תצלום האוויר מהווה תחליף לכתובת מדויקת, הא ותו לא.
מכאן, שכאשר ניתן צו חיפוש אצל מחזיק ספציפי על בסיס תשתית ראייתית קונקרטית שהתגבשה ביחס למחזיק זה, חיפוש אשר התבצע אצל מחזיק אחר אשר בדיעבד מתברר כי אף הוא מתגורר באזור – הוא פגום. מבחינה זו, דומה המצב למצב שבו מתבקש צו למחזיק מסוים בכתובת ספציפית, ובעת מימוש הצו מתברר כי לא מדובר בכתובת הנכונה או כי הכתובת אינה מדויקת. כאשר מדובר בבקשה למתן צו חיפוש לפי סעיף 23 לפקודה, אי-התאמה בין המחזיק לכתובת שצוינה בצו החיפוש, משמעותה פגם בצו החיפוש. חומרת הפגם והשלכותיו יידונו בכל מקרה לגופו", קבע.
השופט אלרון פסק שנגזר מכך שזולת אם נכתב אחרת באופן מפורש, כאשר ניתן צו חיפוש בסיוע תצלום אוויר לא ניתן ללמוד שבית המשפט היה מודע לכך שקיימים צדדים שלישיים באותו תא שטח; כי בית המשפט שקלל את הפגיעה האפשרית בהם; וכי למרות זאת העניק צו חיפוש גורף עבור תא שטח זה. לא כל שכן, כאשר התמונה העובדתית המוצגת לבית המשפט היא כזו אשר לא ניתן ללמוד ממנה על קיומם של צדדים שלישיים אשר עלולים להיפגע, ובפרט כאשר הצו המבוקש נוקב בשמו של החשוד, כמו במקרה שלפנינו. כלומר, משלא הוצג לפני בית המשפט מידע ממנו הוא יכול ללמוד על כך שישנם צדדים שלישיים באותו תא שטח, כמובן שלא ניתן לפרש את החלטתו ככזו המתירה פגיעה בזכויותיהם".
על סמך ניתוח עקרוני זה הגיע השופט אלרון למסקנות לגבי המקרה הפרטני של אברגל: קיים פער לא מוסבר בין הכתובת שצוינה בבקשה לצו החיפוש – רח' קישון במושב ישרש, לבין הכתובת המופיעה בצו החיפוש עצמו – "רחוב קרן היסוד 27". מדובר בצו חיפוש שניתן לכתובת אחרת מזו שבה מתגורר מושא הצו – שלתיאל.
שנית, תצלום האוויר שעל בסיסו ניתן הצו אינו ברור כלל ועיקר. כפי שציין בית משפט השלום, מדובר בדף מטושטש שלא ניתן ללמוד ממנו על פרטי השטח המסומן ואף לא ניתן לראות בו את הקרוואן שבו מתגורר שלתיאל. "דומני כי אותה חובה אשר חלה על המשטרה לדייק כמיטב יכולתה ביתר פרטי בקשתה לצו החיפוש, היא שמחייבת אותה גם להציג לפני בית המשפט תצלום אוויר עדכני ומדויק ככל שניתן, אשר יאפשר לשופט לבחון באופן המיטבי את תא השטח אשר מבוקש לערוך בו חיפוש", ציין השופט אלרון.
"שלישית, העמדה העקבית אשר הוצגה על ידי השוטרים בבית המשפט, הייתה כי מבחינתם אין זה משנה מי המחזיק בכל נכס במתחם, היות שניתן להם צו חיפוש המאפשר להם, לשיטתם, לחפש בכל תא השטח המסומן בתצלום האוויר. כאמור, זוהי פרשנות לא נכונה של צו החיפוש שניתן – השימוש בתצלום נעשה רק בשל העדר כתובת מדויקת", הוסיף. "אל מול תכלית זו, לא ניתן לקבל גישה גורפת כי כלל לא משנה מי גר באותו תא שטח שלגביו הוצא הצו – כוחו של צו החיפוש יפה כלפיו. אלא שזו בדיוק הגישה שהוצגה על ידי השוטרים בעדותם", ציין והדגיש: "גישה זו איננה מקובלת עלי כלל ועיקר. לעניין זה, אני שותף לעמדת בית משפט השלום אשר דחה בתוקף פרשנות רחבה מעין זו לצו החיפוש. צו החיפוש התייחס במפורש למחזיק ששמו שלתיאל, שבעניינו התגבש המידע שהצדיק את מתן הצו. שלתיאל גר בקרוואן אחר, המוקף גדר ואשר רחוק עשרות מטרים מהקרוואן שבו מתגורר המערער. על כן, החיפוש בקרוואן של אברגל בגדר תקלה משמעותית. מעבר לכך, בשום פנים ואופן, לא יכולה המשטרה להפגין שוויון נפש כלפי אפשרות ביצוע חיפוש ללא צו במקרקעין של אדם שאין לו, למיטב ידיעתה, כל קשר לחשדות שהובילו למתן הצו. אם כן, נקודת המוצא של ההליך שלפנינו הייתה צריכה להיות כי הליך הוצאת הצו ויישומו הובילו לתקלה, אשר כעת יש לדון במשמעויותיה הראייתיות".
בנוסף, החיפוש עצמו בוצע ללא שני עדים כמתחייב מסעיף 26 לפקודה ובניגוד לדרישה זו שנכללה במפורש גם בצו החיפוש עצמו. "מדובר בפגם חמור כשלעצמו, ופי-כמה בהתחשב ביתר נסיבות המקרה" ציין השופט אלרון, שגם דחה את טענות המדינה בדבר ביסוס החיפוש על קיומו של חשד סביר. על פי הנטען, הכניסה לקרוואן שבו מתגורר המערער נעשתה בעת שהשוטרים לא ידעו את הכתובת המדויקת של שלתיאל ולאחר שהבינו את "טעותם", משנכנסו הבחינו בסמים והריחו אותם, קמה עילת חיפוש בקרוואן. "גם אם במישור העובדתי הייתה מתקבלת גרסה זו, הרי שאין בה כדי לרפא את עיקר הפגם – התפיסה השגויה של צו החיפוש שניתן על בסיס תצלום האוויר", הסביר השופט אלרון. היינו, בין כה וכה הכניסה הראשונית לקרוואן שבו מתגורר אברגל הייתה שלא כדין. מעבר לכך, בית משפט השלום, אשר שמע לפניו את העדים, הטיל ספק בגרסה שלפיה דלת הקרוואן הייתה מעט פתוחה.
באשר לטענה כי נוכחות שלתיאל בקרוואן מקימה עילה נוספת לכניסה ולחיפוש בקרוואן, הרי שמדובר בטענה שהועלתה לפנינו באופן לאקוני ביותר ולא נתמכה בטיעון משפטי מבוסס, ולא בכדי. צו החיפוש אינו "עוקב" אחר שלתיאל, ואינו מקנה זכות חיפוש בכל מקום שבו שלתיאל מצוי אלא במקום קונקרטי ביחס לאדם קונקרטי. מדובר בצו ביחס לחצרים ספציפיים הנקובים וכאמור הצו לא התייחס לקרוואן שבו מתגורר המערער. הנה כי כן, מדובר בחיפוש שבוצע שלא כדין, תוך הפרת גבולותיו של הצו.
לנוכח פגמים אלו, ובוודאי בהצטברם, מסקנתי היא שיש לפסול את הסמים שנתפסו במסגרת החיפוש הלא חוקי מלשמש כראיה. זאת, על בסיס דוקטרינת הפסילה החוקתית שנקבעה בהלכת יששכרוב ובפסקי הדין המאוחרים יותר שניתנו בעקבותיה, ואשר עוגנה כאמור", פסק השופט אלרון, והדגיש: "בענייננו, מתקיים אפוא התנאי המקדמי להחלת הלכת יששכרוב, שלפיו הראיה הושגה שלא כדין. מדובר באי-חוקיות בוטה ברמת חומרה משמעותית ביותר, עת שנעשה חיפוש באישון ליל במקום מגוריו של המערער שלא כדין, מבלי שיש כל חשד נגדו ועל בסיס פרשנות מעוותת לחלוטין של צו החיפוש שניתן. כאמור, מדובר במספר פגמים שנפלו, אשר חלקם אינם קשורים אחד לשני, ואשר התרחשו הן בשלב הבקשה למתן הצו הן בשלב ביצועו. כמו כן, קשה לומר שמדובר בטעות בתום-לב מצד השוטרים, והעמדה העקרונית שהובעה על ידי השוטרים שהעידו לפני בית משפט שלום, בדבר היקף סמכות החיפוש ואופן ביצועו, הייתה מטרידה למדי".
לדבריו, גם שיקול של מידת ההשפעה של אי-החוקיות, מוליך אף הוא לעבר פסלות הראיות, וזאת גם בהתחשב בכך שמדובר בראיות חפציות שאין חשש לכך שאי-החוקיות שבהשגתן השליכה על מידת מהימנותן. בהעדר כל חשד כלפי אברגל לא היה מתבצע כל חיפוש בקרוואן שבו הוא מתגורר אלמלא העובדה כי התגורר, במקרה, ליד שלתיאל . "מסקנה דומה עולה מהשוואת המחיר החברתי הכרוך בפסילת הראיה לתועלת החברתית שבפסילתה, אשר אף היא מטה את הכף לטובת פסילת הראיה. יש לציין, כי בסופו של יום נגזר על המערער עונש של 4 חודשי מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות, כך שאין מדובר במצב שבו פסילת הראיה עלולה לפגוע יתר על המידה באינטרסים של לחימה בפשע והגנה על שלום הציבור", ציין.
יודגש שבמסגרת הערעור, בית המשפט המחוזי הפך את קביעות בית משפט השלום ביחס לחוקיות החיפוש, והוסיף כי לשיטתו לא התחייבה פסילת הראיות הנגזרות. יוצא שבעת הזו, כפי שציין בית משפט השלום, לא ניצב לפנינו טיעון מוצק מטעם המשיבה המאפשר הרשעה על בסיס הודעות המערער בלבד.
"בין אם כך ובין אם אחרת, לעניין קבילות ההודעות שמסר המערער כראיות נגזרות לתפיסת הסמים, אני סבור כי יש לקבל את עמדת בית משפט השלום. הודעות המערער קשורות בקשר הדוק – עובדתי ומשפטי, לחיפוש הלא-חוקי שהתבצע בקרוואן שבו הוא מתגורר", קבע השופט אלרון. "במקרים רבים אדם נעצר בשל חשדות כאלו ואחרים, מודה, וטוען לפגם באופן שנגבתה הודאה. אז, נדרש לדון בקבילות הודאות עוקבות או ראיות חפציות שהושגו לאחר ההודאה ותוך שימוש במידע שנכלל בה".
לדברי השופט אלרון, מקרה שלפנינו שונה – המערער שהה במקום מגוריו, ביתו מבצרו, ולא נחשד בדבר עת שפרצו פנימה השוטרים. "כל הפרדה בין המפגש שבין המערער לשוטרים במסגרת החיפוש הלא-חוקי שהניב את תפיסת הסמים שאינם יכולים לשמש כראיה, לבין הודאה בדיעבד בהחזקת הסמים – מוקשית בנסיבות אלו", ציין. "מתקיימת אפוא זיקה מהותית וקשר סיבתי מובהק, בין הפסול שנפל בראיה הראשית – החיפוש הלא-חוקי – ובין הראיות הנגזרות. אם תרצו, ניתן להבחין בין מקרה שבו באחת מבין חוליות שרשרת פעולות אכיפת החוק נפל פגם כזה או אחר; לבין מקרה שבו חולייתה הראשונה, המשמעותית והיסודית של שרשרת פעולות האכיפה היא-היא שטבולה כל כולה באי-חוקיות משמעותית. במקרים שכאלו, הפסול שנפל בראיה הראשית מכתים את הראיה הנגזרת באופן היורד לשורש העניין.
בסיום פסק דינו הדגיש השופט אלרון את עמדתו העקרונית כלפי גישה שלפיה "המטרה מקדשת את האמצעים", כך שלצורך גילוי וסיכול פשיעה ניתן להשלים עם סטייה מהוראות הדין באשר לצווי חיפוש. "יש לשוב ולהדהד כי על בית משפט זה מוטלת החובה להגן על הפרט מפני שימוש גורף ופסול בסמכויות גופי החקירה ומפני חריגתם מסמכות. גישה המשלימה עם כל פגם, המעדיפה פעם אחר פעם את האינטרס הציבורי שבהרשעת עבריינים, הסולדת מטענות לפגיעה בזכויות נחקרים וחשודים; היא גישה אשר תוביל, בין היתר, להתדרדרות בתפקוד גופי החקירה, לירידה באמון הציבור באותם גופים ולפגיעה קשה בכל אותם פרטים אשר זכויותיהם נפגעו עד כדי נרמסו", הדגיש. "לא בחפץ לב יש להורות על זיכוי מי שבידי המשטרה היו ראיות חפציות המלמדות על אשמתו, אולם לעיתים אין מנוס מתוצאה זו – וכזה הוא המקרה שלפנינו".
מבלי לקבוע מסמרות, ציין השופט אלרון כי ייתכן שהמקרה שלפנינו מתאים יותר ליישום דוקטרינת ההגנה מן הצדק על פני חברתה, בהתחשב בכך שמדובר בהפרה בוטה ומשהפגם שבלב ההליך הוא בהחלטה המודעת של משטרת ישראל להעניק פרשנות כה רחבה לצו החיפוש. משמע, אין מדובר בשגגה נקודתית של שוטר בעיצומו של החיפוש או במהלך חקירה, אלא בכשל "מערכתי" כפי שציין בית משפט השלום.
"במסגרת הליך זה התברר, בין היתר, כי אין נוהל סדור ביחס לאופן שימוש בתצלום אוויר במסגרת בקשות למתן צו חיפוש. נחשפנו למעשה, כמעט באורח מקרי, לתפיסות סותרות באופן מהותי באשר לטיב השימוש בתצלום אוויר בהקשר זה. בהתחשב בפערים דרמטיים אלו, דומני כי טוב יעשו הגורמים הרלוונטיים אילו יגבשו נוהל אשר יכווין וייתחם את השימוש בתצלום אוויר, באופן אשר יקדם בהירות, ודאות וימנע תקלות דומות", קבע.
השופט אלכס שטיין והשופטת רות רונן הסכימו עם השופט אלרון, קיבלו את הערעור וכך נקבע פה אחד פסק הדין המכונן בנושא חיפושים -בכלל והשימוש בתצלומי אויר לצרכי חיפוש-בפרט.
"לנוחות הרבה יש כמובן מחיר. המידע הרב הנאגר במחשבים האישיים ובמכשירי הטלפון הניידים חושף את בעליהם לפגיעה חמורה בפרטיותם כשמכשירם מגיע לידיו של אדם אחר. לא אחת מכשירי הטלפון הניידים כוללים תיעוד מדויק של המקומות שבהם שהה בעל המכשיר, התכתבויות אישיות ואינטימיות, ומידע על חבריו ועל טיב הקשר עימם, לצד מידע עסקי רגיש. יש אף הנוהגים להקליט את שיחותיהם באמצעות מכשיר הטלפון הנייד באופן תדיר, מבלי להעלות על דעתם כי המידע עלול להגיע לידי צדדים שלישיים. השימוש הרווח במכשיר הטלפון הנייד כאמצעי גישה לאינטרנט (מרשתת) פותח צוהר נוסף לעיון בנסתרות ליבו של בעל המכשיר, בעמדותיו הפוליטיות, בתחביביו ובתכניותיו לעתיד", קבע השופט.
