כל סטודנט למשפטים יודע שכאשר מנתחים פסק דין של בית המשפט העליון , יש לשים לב גם לעמדת המיעוט, והדברים יפים  לגבי פסק דין שניתן לאחרונה בהרכב מורחב של בית המשפט. שבעה שופטים תמכו בעמדתה של הנשיאה אסתר חיות ורק קולו של שפט אחד- יוסף אלרון, הדהד עמדה שונה.

 

בית המשפט נדרש בדיונים הנוספים שקיים לסוגיות כבדות משקל באשר לאופן הוצאת צו חיפוש במחשב, בכלל זה במכשיר טלפון נייד חכם.  עד עתה טרם נדרש ביהמ"ש העליון לדיון מקיף באופן הוצאת צווי חיפוש במחשב ובמכשיר טלפון נייד חכם, ובשיקולים הדרושים לשם כך. גם המחוקק לא הסדיר את הנושא בפירוט. יתרה מכך,  חרף הפגיעה החמורה בפרטיות הכרוכה בביצוע חיפושים במכשירים אלו והשימוש הנרחב והמשמעותי בהם במסגרת חקירות פליליות – למעלה מ-20 אלף בקשות למתן צו חיפוש במכשירי טלפון נייד מוגשות לבתי המשפט מדי שנה ובמקרים רבים נוספים רשויות החקירה מבצעות חיפושים במכשירים אלו ללא צו, לאחר קבלת הסכמת הנחקר לחיפוש, אף שחוקיות חיפושים אלו, לכל הפחות, מוטלת בספק.

סעיף 23א לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט–1969, אינו מתייחס לאפשרות לדון בבקשה למתן צו חיפוש במכשירים אלו במעמד צד אחד; ואף לא לשאלה האם קיימת זכות ערעור או ערר על החלטות בבקשות למתן צו חיפוש כאמור; כך גם השיקולים שעל בית המשפט לבחון במסגרת הדיון בבקשה, אינם מנויים בו.

השופט אלרון ציין שבעשורים האחרונים הפך השימוש במחשבים לשכיח עד מאוד, וכיום בכיסו של כמעט כל אדם "מחשב קטן" – בדמות מכשיר טלפון נייד חכם. מחשבים משמשים מרכיב הכרחי בחיי היום-יום ובעבודה המקצועית, ומסייעים בחיינו האישיים במגוון רחב של תחומים. לימודים, קשרים חברתיים, כתיבה "למגירה" ותחביבים נוספים מתאפשרים והופכים לזמינים יותר ביחס לעבר, הודות למחשבים שברשותנו והנגישות שהם מאפשרים לרשת האינטרנט ("מרשתת"). אולם, בד בבד עם השימוש במחשבים, נאגר מידע רב ומשמעותי על אודות משתמשיהם, הנחשפים לסיכון שתיגרם פגיעה קשה בפרטיותם אם מידע זה ייחשף לעיני כל בניגוד לרצונם ושלא על דעתם .

לדבריו, במצב המשפטי הקיים יש חשש לפגיעה קשה ומשמעותית בפרטיות העלולה להיגרם כתוצאה מחיפוש במחשבים, ובמכשיר טלפון נייד חכם בפרט; ומכאן גם היעילות המשמעותית שעשויה להיות לביצוע חיפוש במכשירים אלו במסגרת חקירה משטרתית. גישה למכשיר הטלפון הנייד של נחקר עשויה להוביל לפריצת דרך משמעותית בחקירה ולקיצור ניכר של הליכיה. לעיתים ניתן לאתר במכשיר הטלפון הנייד של חשוד עקבות למעשיו, הקושרות אותו למעשה עבירה – או לחלופין, מידע המלמד על חפותו.

"הערך הרב שניתן להפיק מן המידע המצוי במכשיר הטלפון הנייד של הנחקר מציב פיתוי של ממש בפני חוקרי המשטרה בחדר החקירות ובזירת אירוע,"להושיט יד" אל עבר המכשיר ולעיין בכלול בו, מאחר שתשאול הנחקר על בסיס תכתובות מחשידות עשוי להביא לבירור החשדות באופן מהיר ויעיל", קבע השופט אלרון שהדגיש שלפעולה זו מחיר כבד בדמות פגיעה חמורה ביותר בפרטיות הנחקר. דפדוף ברשימת התכתובות שבמכשיר הטלפון הנייד חושף בפני החוקר מידעהחורג באופן ניכר מהמידע הנחוץ לחקירה – כגון פרטי מכריו, טיב הקשר עימם ותמונותיהם. מלבדהפגיעה העצמאית בפרטיות הנחקר ומכריו, הנחקר אף עלול לחשוש כי יעשה שימוש במידע רגיש המתגלה בהודעותיו בכדי לגרום לו לשתף פעולה בחקירה– באופן שיש בו כדי לפגום בטוהר ההליך הפלילי. הפגיעה בפרטיות הנחקר עלולה אף להחריף אם המידע ייאגר על גבי שרתי המשטרה שלא לצורך, במיוחד כאשר מדובר במידע אשר מלכתחילה לא נדרש לצורך החקירה.

על אף תיקון החוק האמור, ההתפתחויות הטכנולוגיות והשימוש הגובר במחשבים – לא חל שינוי של ממש באופן הטיפול בבקשות למתן צווי חיפוש.

בהמשך מציין השופט אלרון שדווקא "סבלנותו" היחסית של המשפט הישראלי במסגרת ההליך העיקרי לראיות שכבר הושגו שלא כדין,מצדיקה הקפדה על זכויותיהם של נחקרים כבר בשלבי החקירה המוקדמים. " זכויותיו של הנחקר עשויות לגבור על האינטרס הציבורי שבמיצוי החקירה, ולהוביל למסקנה כי על בית המשפט להימנע מלתת ידו לפעולה בלתי חוקית שבוצעה על ידי רשויות החקירה, ולמנוע את העמקת הפגיעה בזכויותיו של הנחקר על ידי מתן היתר לביצוע חיפוש נוסף" ציין.

לדבריו,  במקרים בהם רשויות החקירה נקטו בפעולת חקירה בלתי חוקית טרם הגשת בקשתן לצו חיפוש במחשב – ובכלל זה במכשיר טלפון נייד חכם – יש לבחון תחילה אם קיימת זיקה בין הפעולה הבלתי חוקית לבין הצו המבוקש.

על רקע הפגיעה החמורה והקשה בפרטיותו של אדם במסגרת ביצוע חיפוש במחשבו – ובמכשיר הטלפון הנייד החכם שברשותו בפרט ­– יש להקפיד כי החיפוש ייעשה באופן שימנע פגיעה בפרטיותו מעבר לנדרש. זאת, בהתאם למצוותו המפורשת של המחוקק בסעיף 23א לפקודת החיפוש. על כן, אין לערוך חיפוש במחשבו של אדם או במכשיר הטלפון הנייד החכם – אלא לפי צו חיפוש שיפוטי; ועל צו זה לכלול תנאים ברורים ומפורטים שיגבילו את היקף החיפוש.

בסיכום דבריו, קבע השופט אלרון שעל מנת להבטיח את תקינות הליך זה, וכדי לאפשר לאדם לממש את זכות הטיעון בטרם תיפגענה זכויותיו – יש להקפיד כי דיון בבקשה למתן צו חיפוש ייערך ככלל במעמד הצדדים הנוגעים לדבר, אשר יוכלו להעלות את טענותיהם באשר לחוקיות צו החיפוש המבוקש, לנחיצותו ולהיקפו. אולם, חריג לכלל זה עשוי לחול במקרים שבהם קיים יסוד סביר לחשששהדבר יביא לסיכול החיפושאו לשיבוש החקירה, המעוגן היטב בפרטי אותו מקרהשמובא בפני בית המשפט, ואשר לא ניתן לאיינו בדרך אחרת. במקרים אלו בלבד, ניתן יהיה לערוך את הדיון במעמד צד אחד.

כך או כך – בין אם הדיון יתקיים במעמד הצדדים, ובין אם במעמד צד אחד – הרי שבטרם ייעתר בית המשפט לבקשה למתן צו החיפוש, יבחן את מטרות הצו המבוקש ואת תנאיו, באופן שיבטיח כי הפגיעה בפרטיות הכרוכה בביצוע החיפוש אינה עולה על הנ

דרש. במסגרת זאת, על בית המשפט להידרש – בין היתר – לטענות שלפיהן רשויות החקירה נקטו בפעילות בלתי חוקית עובר לבקשה למתן הצו, ושאלמלא אותן פעולות, הבקשה כלל לא הייתה מוגשת לבית המשפט. אם יימצא כי אכן ננקטה פעולה הנגועה באי-חוקיות, על רשויות החקירה יוטל הנטל להוכיח כי תוצריה אינם ביסוד הבקשה למתן צו החיפוש. אם לא תעמודנה בנטל זה, ולא תהיינההצדקות מיוחדות להיעתר לבקשה חרף כך–בית המשפט יורה על דחיית הבקשה.

עמדת רוב שופטי ההרכב היתה  כאמור שונה.את חילוקי הדעות ניתן היה לראות בהתייחסות של השופט אלרון לדבריו של עמיתו השופט יצק עמית."        בפתח חוות דעתו מונה הוא "מושכלות יסוד" במשפט הפלילי, ואז פונה לתרחישי "אימים" של אירועים דרמטיים וקיצוניים.         מלכתחילה נדרשנו להליך שלפנינו בשל אי קיום הוראות החוק כהווייתן ואי הפנמתן כנדרש ולא בשל תרחישי אירועים תיאורטיים וקיצוניים, כמובאים בחוות דעתו של חברי", ציין אלרון.

"מתיאור תרחישים אלו משתמעת הצדקת ביצועו של חיפוש ("חטיפת" טלפון על ידי שוטר) המגלמת בתוכה מֶסֶר, אם לא הכרה משתמעת, לפיו המטרה מקדשת את האמצעים. זאת כמעין פשרה (רופפות המגבלות המוטלות כיום על ניהול חיפושים ששכרה בצדה), אל מול הבטחה לכאורה להגברה מאסיבית של כמות העבירות שתתגלנה. משכך, מה לנו להקפיד על הכללים והחוק ועל מגבלות סמכותם של החוקרים?; מה לנו להידרש לטענות על פגיעה בזכויותיהם של נחקרים?; ולשם מה לנו לפעול להצר את צעדי השוטרים והחוקרים? – הרי אם נרפה את הרסן, נגלה ביתר קלות עבריינות. זאת על חשבון רמיסת זכויות הפרט ופגיעה בפרטיות. עמדה כזו אין לקבל", קבע.

"מחויבותו של בית המשפט לשמירת קיומו של הליך הוגן היא מושכל ראשון במעלה המהווה את אבן היסוד עליו נסמך המשפט הפלילי. בהתאם, חובה על בית המשפט למנוע שימוש לרעה בכוח הרב שיש לחוקר אל מול נחקר, ולאזן כוח רב זה על ידי הקפדה כי חוקרי המשטרה מקיימים את הוראות החוק ככתבן וכלשונן", ציין ולעניין "סרבול" ההליך הפלילי העיר שחקירה איכותית, שלמה, וסדורה תוך הקפדה על זכויות הנחקר, היא שתבטיח כי ההליך הפלילי יתנהלביעילות, ובמקביל, תסייע באופן משמעותי ביותר לעשיית משפט צדק. "מנגד, הליכי חקירה אשר מעליהם מרחפת עננה של ספק באמינותם, כשרותם, תקינותם וחשש לקיפוח זכויות הנחקר, עלולים להוביל לחוסר אמון בתוצאות החקירה – הן מצד בית המשפט הדן בהליך העיקרי והן מצד הציבור. בפועל, כבמקרה דנן, אנו עדים לפגיעה חוזרת ונשנית בזכויותיהם ובפרטיותם של נחקרים במהלך חקירתם", קבע אלרון.

כאמור, היה קולו של השופט אלרון בודד.  שמונה שופטים אחרים סברו אחרת.

האם תהפוך בעתיד, במקרה  אחר, עמדת המיעוט של השופט אלרון לעמדת הרב?

 



האם יערך דיון נוסף בבית המשפט העליון בשאלת הרשעתו של ניצב בדימוס ניסו שחם? זו השאלה המסקרנת העומדת כעת לפתחם של גורמים משפטיים ובהם גם לשכת עורכי הדין.
לפני שבוע, ניתן בבית המשפט העליון פסק הדין דן שבמסגרתו הורשע ניצב בדימוס ניסו שחם, בעבירת מרמה והפרת אמונים של עובד ציבור בשל דפוס התנהגות חוזר ונשנה שנהג בו, אף אם כל מעשה ומעשה שביצע – כשלעצמו – אינו מגבש עבירה פלילית.
ניסו שחם כיהן בתקופה הרלוונטית בשורה של תפקידים בכירים במשטרת ישראל , וכתב האישום שהוגש נגדו ייחס לו עבירה של מרמה והפרת אמונים וכן שלוש עבירות מין בשמונה פרשות שונות. מרבית הפרשות עוסקות בקיום קשרים מיניים של הניצב בדימוס עם שוטרות הכפופות לו, ולאחר מכן טיפל בבקשותיהן למעבר תפקיד בעודו מצוי בניגוד עניינים.
בתחילה, זיכה אותו בית משפט השלום ממרבית העבירות שיוחסו לו, והרשיע אותו בעבירה אחת של מעשה מגונה. בערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי התקבל ערעור המדינה ונקבע שגם אם כל מעשה בודד של המבקש אינו מצדיק לבדו את הרשעתו בהפרת אמונים, הרי שהצטברות המעשים מצדיקה הרשעה, ונגזר על שחם, עונש מאסר בפועל של 10 חודשים.
בקשת רשות הערעור שהגיש שחם לבית המשפט העליון עסקה בסוגיה של "צבירת" מעשים שכל אחד מהם אינו פלילי כשלעצמו, לכדי עבירה פלילית של הפרת אמונים
בפסק דינו בדעת מיעוט, קבע השופט יוסף אלרון כי אין לקבל גישה שלפיה הצטברות של מעשים – שכל אחד בפני עצמו אינו עולה כדי עבירה פלילית – תביא להפללת המעשים בדיעבד בעבירת מרמה והפרת אמונים. גישה מעין זו, כך קבע השופט אלרון, עומדת בסתירה חזיתית לעקרון החוקיות, המצייר קו הפרדה ברור בין התנהגות אסורה לפי חוק, לבין התנהגות מותרת, שהנוהג בה אינו מתחייב בפלילים, ואינה עולה בקנה אחד עם תכלית עקרון החוקיות, של הגנה על הפרט מפני קביעות שרירותיות של רשויות החקירה והתביעה, באופן שאינו מאפשר לו לכלכל מראש את צעדיו בהתאם לנורמות ברורות וידועות.
בנוסף ציין השופט אלרון, כי גישה שלפיה ניתן לצבור מעשים שאינם פליליים לכדי עבירה אחת, עלולה להותיר את הרושם המוטעה לפיו די להסתפק בבחינת "דפוס התנהגות כולל" ולוותר על בחינת התקיימות היסוד העובדתי והיסוד הנפשי בכל אחד מהמעשים המיוחסים לנאשם עובד הציבור. לשיטת השופט אלרון, קשיים אלו משמעותיים במיוחד בהקשר של עבירת המרמה והפרת אמונים, לאור ניסוחה העמום של עבירה זו, משכך, סבר השופט אלרון כי יש לזכות את המבקש מעבירת המרמה והפרת אמונים, ולהקל בעונש המאסר בפועל שנגזר עליו, כך שיעמוד על 6 חודשים אותם יוכל לשאת בדרך של עבודות שירות.
בפסק דינו בדעת רוב , ציין המשנה לנשיאה, השופט ניל הנדל כי יש עבירות שהעובר אותן עושה כן בגלל שהוא חוזר שוב ושוב על התנהגות פסולה, באופן שהצטברות המעשים ונסיבותיהם מביאות לכך שהמכלול חוצה את הרף הפלילי. השופטת וילנר הצטרפה לחוות דעתו של המשנה לנשיאה הנדל, וציינה כי המעשים אשר ביצע שחם, מרום תפקידו, ובהיותו אמון על שמירת החוק, פגעו באמון הציבור, במערכת אכיפת החוק שאותה ייצג שחם, וכי מעשים אלה הם בליבת עבירת הפרת האמונים.
כעת נותר לראות אם תוגש לבית המשפט העליון בקשה לדיון נוסף, וככל שתוגש- האם יהפוך ביהמ"ש את פסק הדין ועמדת המיעוט של השופט אלרון תהיה הרוב החדש?



בעוד מתנהל דיון ציבורי סביב התערבות הרשות השופטת בהליכים של הרשות המחוקקת, קבע השבוע השופט העליון יוסף אלרון בדיון שנערך בבג"צ: "עקרון הפרדת הרשויות מחייב כי כל אחת משלוש הרשויות תקפיד שלא להסיג את גבולן של האחרות". לדבריו, ומבלי להרחיב יתר על המידה באשר למשמעויותיו ופרשנויותיו, די לציין כי בהתאם לעקרון זה על המחוקק לקבוע את המסגרת המשפטית שבה תוכרע סוגיה משפטית מסוימת בכפוף למגבלות הדין; על הרשות המבצעת לפעול בתוך אותה מסגרת משפטית שנקבעה לה ואילו תפקידו של בית המשפט לקבוע אם הרשויות אכן פועלות כדין בתוך המסגרת המשפטית האמורה – תוך ששמורה לו הזכות לקבוע את פרשנותו המחייבת של הדין", קבע השופט אלרון.

"אין חולק כי לבית משפט זה סמכויות רחבות. לא בכדי שאלות הנוגעות לתחומי גבולות הביקורת השיפוטית מצויות בלב השיח הציבורי; ולמרבה הצער, הלגיטימציה של פסיקות בית משפט זה מאותגרת פעם אחר פעם לנוכח טענות לדריסת רגלו בתחומים שראוי להותיר לשיקול דעת הרשויות האחרות. אולם, במקרים רבים אין צורך להידרש לדיון מורכב באשר לשאלת היקף הביקורת השיפוטית שיש להפעיל על החלטות הרשות המבצעת והרשות המחוקקת – ודי להקפיד כי בית משפט זה לא יידרש לסוגיות אשר לא בשלה העת להכריע בהן", קבע השופט אלרון שציין כי כך  יימנע בית המשפט מהפעלת ביקורת שיפוטית כאשר הדבר אינו הכרחי, באופן שיבטיח כי הצעותיו ועמדותיו של בית

שופט ביהמ"ש העליון יוסף אלרון. מתוך ויקיפדיה

שופט ביהמ"ש העליון יוסף אלרון. מתוך ויקיפדיה

המשפט לא יכבלו את עצמאותן של הרשויות האחרות בהליך קבלת החלטתן.

הדברים נכתבו בהקשר של עתירה שהוגשה לבג"צ ע"י ח"כ ד"ר יוסף ג'בארין וארגון עדאללה בענין ביקורי ח"כים אצל אסירים בטחוניים בבתי הכלא, ובכללם אצל מרואן ברגותי. "הכרעה באשר לחוקיות המתווה על ידי בית משפט זה עלולה לקטוע את הליך ההידברות בין הכנסת לבין המשיבים, תוך התערבות בהליך קבלת ההחלטות של הרשות המבצעת וביחסיה עם הרשות המחוקקת.

|"שאלת חוקיות המתווה המוצע עוסקת באופן הפעלת הפיקוח הפרלמנטרי על פעולותיה של הרשות המבצעת באמצעות שירות בתי הסוהר – ועל כן מצויה בלב ליבה של מערכת היחסים שבין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת. התנגשות זו בין שתי הרשויות אף באה לידי ביטוי בכך שהמחלוקת בענייננו ניטשת בין חברי כנסת והיועץ המשפטי לכנסת לבין שר בממשלה והיועץ המשפטי", ציין השופט אלרון וסבר שהסדרת מערכת היחסים בין הרשות המחוקקת למבצעת, ראוי שתתבצע על ידי שתי רשויות אלה ואילו התערבותו של בית משפט זה במערכת היחסים ביניהן, ראוי שתיעשה במשורה וכמוצא אחרון.

הוא אף הוסיף שלא יכולה להיות מחלוקת כי פתרון מוסכם בין הכנסת לבין הרשות המבצעת באשר לאופן הפעלת הפיקוח הפרלמנטרי על שירות בתי הסוהר, עדיף עשרות מונים על פני פתרון שייכפה עליהן מתוקף הכרעה שיפוטית.

הרקע להגשת העתירה הוא החלטת ועדת הכנסת שקבעה כי יאסר על חברי כנסת לבקר אסירים ביטחוניים, זאת בעקבות פרשת ח"כ (לשעבר) באסל גטאס מהרשימה המשותפת, אשר הורשע בהברחת טלפונים ניידים ומסרים כתובים למחבלים הכלואים בישראל. עוד נקבע בהחלטה, כי יו"ר הכנסת, יו"ר ועדת הכנסת ויו"ר הוועדה לענייני ביקורת המדינה יוכלו ל

שופט ביהמ"ש העליון נועם סולברג. מתוך ויקיפדיה

בחור מספר בעלי תפקידים מקרב חברי הכנסת – קואליציה ואופוזיציה – שלהם תינתן הרשאה לקיים ביקורים אצל אסירים ביטחוניים. בהתאם להחלטה זו, הודיע השר לביטחון הפנים כי ארבעת חברי הכנסת אשר יורשו לבקר אסירים ביטחוניים בבתי הסוהר הם: רוברט אילטוב, מאיר כהן, בצלאל סמוטריץ' ואוסאמה סעדי.

בעתירתם טוענים העותרים כי דחיית בקשת ח"כ ג'בארין לבקר את האסיר ברגותי, כמו גם אסירים ביטחוניים אחרים, "מהווה פגיעה קשה בחסינותו כחבר כנסת לנוע בחופשיות בתחומי המדינה, זכות המעוגנת בסעיף 9 לחוק חסינות חברי כנסת, זכויותיהם וחובותיהם, התשי"א-1951. בנוסף, הסירוב הינו פגיעה בזכות לפעול בחופשיות ובעצמאות במסגרת מילוי תפקידו ולצורך קיומה של ביקורת פרלמנטרית".

השופט נועם סולברג קבע שדין העתירה להידחות. "משנוכחנו לדעת, כי המתווה המוצע גובש לאחר עבודת הכנה מעמיקה ויסודית, תוך שיתוף כל גורמי המקצוע הרלבנטיים, ושקילת מכלול השיקולים הצריכים לעניין, וכשהפועל היוצא – המתווה – הולם, לא מצאתי כי קיימת עילה מבוררת המצדיקה את התערבותנו", קבע השופט סולברג וציין שאין לחברי הכנסת זכות מוקנית לפקוד את בתי הסוהר כל אימת שירצו וללא כל הגבלה.

השופט ג'ורג קרא קבע בעמדת מיעוט כי יש להוציא צו על-תנאי בעתירה ומורים למשיבים להתייצב וליתן טעם מדוע לא יבוטל סעיף 5 לפקודת נציבות בתי הסוהר 03.13.00 (ההסדר הקיים), כך ששב"ס ימשיכו לנהוג לפי מדיניות המפגשים הקודמת.

משכך, התקבלה עמדת הרב של השופטים סולברג ואלרון והעתירה נדחתה.

 

 

בג"צ 4252/17   ג'בארין נגד הכנסת, שב"ס והשר לביטחון פנים



 

האם יכול בית המשפט העליון להתערב ולאסור על משרד החוץ למנוע ביקורים רשמיים ב"יד ושם" של בכירים זרים המעורבים בביצוע פשעי מלחמה והפרות חמורות של זכויות אדם ברחבי העולם, או תומכים במדיניות גזענית ואנטישמית. שלושת שופטי בג"צ- נעם סולברג, יוסף אלרון ואלכס שטיין סברו אתמול שאין זה מעניינו של בית המשפט.

 

בשנים 2019-2017 פנתה קבוצה של 66  עותרים ל"יד ושם", רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, בבקשה להימנע מלקיים ביקורים מתוכננים של מנהיגים זרים, "מפוקפקים ומסוכנים". כך הם עשו לפני ביקוריהם המתוכננים של נשיא הפיליפינים, רודריגו דוטרטה, יו"ר הפרלמנט של דרום סודן, ראש ממשלת הונגריה, ויקטור אורבן, שר הפנים האיטלקי מתיאוסלביני ונשיא ברזיל ז'אירבולסונרו. כל המנהיגים הללו, כך נטען, מעורבים בביצוע פשעי מלחמה והפרת זכויות אדם, או התבטאו באופן גזעני ואנטישמי.

נציגי יד ושם דחו את הבקשות, בנימוק שביקורים אלו מתקיימים בהתאם לתכנית הביקור שקבע משרד החוץ. ביום 1.5.2019 פנו העותרים למשרד החוץ, בבקשה לבטל את הפרוטוקול הדיפלומטי, ולהימנע מקיום ביקורים של מנהיגים מעין אלו ביד ושם. הם נענו כי כללי האירוח של מנהיגים זרים בישראל נקבעו בהחלטת ועדת שרים לענייני סמלים וטקסים אשר קיבלה תוקף של החלטת ממשלה. במסגרת כללים אלו נקבעו ראשי פרקים לתכנית אירוח עבור ראשי מדינות, ראשי ממשלה ושרי חוץ של מדינות זרות המבקרים בישראל. תכנית האירוח כוללת בין היתר ביקור במוזיאון יד ושם. ככל שמבקשים העותרים להשיג על החלטת הממשלה, הדרך לעשות כן אינה באמצעות פניה אל משרד החוץ.

העותרים השיבו כי גם בהתאם להחלטת הממשלה נתון למשרד החוץ שיקול דעת בבניית תכנית הביקור, כך שזו תתאים "לאופיו, יעדיו וצרכיו המיוחדים". בהתאם לכך, ברי כי ביקור רשמי ביד ושם "אינו מתאים לאופי, ליעדים ולצרכים המיוחדים של ביקור בישראל של רוצחים, מענים, אנסים, גזענים, אנטישמים, ומי שתומכים ברצח עם, בפשעים נגד האנושות, בפשעי מלחמה ובהפרות חמורות של זכויות אדם ואזרח". לפיכך ביקשו העותרים כי מעתה ואילך, יבחן כל ביקור ביד ושם לגופו. נציגת משרד החוץ השיבה כי המשרד "שומר לעצמו את שיקול הדעת בכל הנוגע לתוכנם של ביקורי אישי מדינה בישראל", ועל רקע זה הוגשה לבג"צ העתירה.

 

השופט סולברג ציין שהעתירה, רובה ככולה, מוקדשת לתיאור מעשי זוועה, אונס ורצח, כמו גם להתבטאויות גזעניות ואנטישמיות, מעשים שבוצעו ודברים שנאמרו על-ידי מנהיגים ממדינות שונות בעולם – בהן בורמה, ברזיל, איטליה, פיליפינים, הונגריה, דרום סודן, קניה, סרי לנקה, פפואה ניו-גינאה, חוף השנהב ובורקינה פאסו – כולם, ביקרו במהלך השנים במוזיאון יד ושם. מטרת העתירה, כך נטען, למנוע 'ביקורים מבישים' מעין אלו, של בכירים זרים המעורבים או תומכים בביצוע פשעי מלחמה והפרות חמורות של זכויות אדם ברחבי העולם, ואשר תומכים במדיניות גזענית ואנטישמית.

 

במישור המשפטי טוענים העותרים שלוש טענות: ראשית, פרשנותו של משרד החוץ את החלטת הממשלה שגויה ומרחיקת לכת. כאמור, ההחלטה מאפשרת גמישות בבניית תכנית הביקור של בכירים זרים בישראל, "בהתאם לאופיו, יעדיו וצרכיו המיוחדים". ביקור רשמי במוזיאון יד ושם, אינו מתאים לאופי, ליעדים ולצרכים המיוחדים של ביקורי מנהיגים המעורבים או תומכים בפשעים נגד האנושות ובהפרות חמורות של זכויות אדם ואזרח.

שנית, יד ושם, ככל רשות ציבורית, אינה רשאית להתפרק לחלוטין משיקול דעתה, סמכויותיה ותפקידיה, כפי שנקבעו בהוראות חוק זכרון השואה והגבורה – יד ושם, התשי"ג-1953. הצורך הלגיטימי של יד ושם בסיוע משרד החוץ לשם תיאום ביקורים של בכירים זרים, אינו מצדיק ויתור מלא של יד ושם על שיקול הדעת הנתון לה, להתנגד לביקור מנהיגים זרים שכאלו.

שלישית, על המשיבים, יד ושם ומשרד החוץ, לפעול במסגרת 'מתחם הסבירות'. בענייננו מתבטא חוסר הסבירות באי-שקילת כל השיקולים הרלבנטיים, ולחלופין במתן משקל מוטעה לשיקולים השונים. לעמדת העותרים, "לא יעלה על הדעת כי המוזיאון המרכזי להנצחת שואת היהודים באירופה, יארח באופן רשמי שוב ושוב בכירים החשודים בפשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות והפרות חמורות של זכויות אדם, התומכים באונס, והמלבים אנטישמיות ושנאת זרים […] הביקורים הללו מכתימים את מוזיאון 'יד ושם', ופוגעים ברגשות חלקים נכבדים מהציבור הישראלי, הקהילות היהודיות בתפוצות, ניצולי השואה ונרדפי הנאצים, חוקרות וחוקרים ותורמות ותורמים […] המשך התנהלות המשיבים כרגיל ומחדלם, במיוחד לאחר פניות העותרים/ות אליהם, לוקים בחוסר סבירות קיצוני".

מנגד טענו משרד החוץ ויד ושם כי דין העתירה להידחות. לטענת יד ושם, טענות העותרים נסמכות על ההנחה, לפיה נתונות לה סמכויות מנהליות בנוגע לזהות המבקרים ביד ושם במסגרת ביקורים רשמיים. דא עקא, שזהו אינו המצב. על-פי החוק, ועל-פי החלטת הממשלה, הסמכות בהקשר זה נתונה למשרד החוץ. תפקידה של יד ושם הוא אחד – למלא אחר הוראות הממשלה ביחס לביקורים של אורחים רשמיים של המדינה.

השופט סולברג קבע שדין העתירה להידחות. "יש טעם בעילות-הסף שהעלה לפנינו ב"כ משרד החוץ", ציין. "העתירה אכן כוללנית, במובן זה שהיא מערבת מקרים שונים ונסיבות שונות, ואינה תוקפת מקרה פרטני. בהתאם לכך, גם הסעד שנתבקש בעתירה נוסח באופן כוללני, ודי בכך כדי לדחותה.

לדבריו,  יש לדחות את טענות העותרים ככל שהן מכוונות כלפי יד ושם. החלטת הממשלה, שמסדירה באופן מפורט את הכללים והנהלים בהקשר זה, קובעת במפורש כי "האחריות הכוללת וסמכויות הביצוע, בעת עריכת הטקסים ואירוח אישי מדינה בארץ כמפורט בהחלטה זו מוטלת על משרד החוץ". "הנה כי כן, יד ושם איננה בעלת הסמכות; לא לה לקבוע אם יש לאפשר ביקור של מנהיג זה או אחר, אם לאו. באין סמכות, אין שיקול דעת; באין שיקול דעת, אין יסוד לטענה בדברים פגמים שנפלו לכאורה בהפעלתו", קבע.

אוהל יזכור ב"יד ושם", מתוך ויקיפדיה

לדבריו, לגופם של דברים. העתירה מעוררת שאלה כבדת משקל, שאלה מוסרית-ערכית, הטומנת בחובה מתח בין שיקולים דאונטולוגיים מזה, לבין שיקולים תועלתניים מזה. האמנם ראוי כי מנהיגים הנושאים באחריות לביצוע מעשי זוועה ורצח, אונס, ביזה, שריפה, עינוי וכיוצא באלו פשעים מחרידים, יעלו ויבואו לבקר במוזיאון יד ושם, המתעד ומנציח את שואת העם היהודי?

העותרים סבורים, כי הדבר "לא יעלה על הדעת", ומציגים בהקשר זה עמדה ערכית חד-משמעית. משרד החוץ לעומתם סבור אחרת, ומציג בהקשר זה תמונה מורכבת יותר – הן לנוכח הערך המוסרי-חינוכי הגלום לשיטתו בביקור מנהיגי מדינות ביד ושם (בפרט אלו החותרות לשינוי האמת העובדתית בדבר פעולותיהן במהלך השואה), הן בשל החשש מפני פגיעה אפשרית ביחסי החוץ של המדינה.

 

"תהא ההכרעה בשאלה מורכבת זו כאשר תהא, אין זה עניין לבית המשפט לענות בו. הממשלה והכנסת, להן הסמכות לקבוע את המדיניות הראויה בהקשר זה", קבע השופט סולברג. טענת העותרים, לפיה התנהלות המשיבים לוקה בחוסר סבירות קיצונית, אינה יכולה לבסס עילה להתערבותנו. "חזקה על משרד החוץ, כי הוא מודע היטב ל'מוניטין' של המנהיגים השונים המבקרים בישראל. אינני יודע אם החלטת משרד החוץ לארח ביד ושם את המנהיגים ששמם נזכר בעתירה, היא בהכרח ההחלטה הנכונה או המוסרית ביותר. אפשר שישנם טעמים טובים להכריע אחרת" ציין והדגיש שהעובדה שעמדתם המוסרית-ערכית של העותרים שונה מזו של משרד החוץ, עדיין אינה הופכת אותה ל'בלתי סבירה באופן קיצוני'. ואף זאת ראוי להעיר: הלכה למעשה, מבקשים העותרים להנהיג מדיניות ביקורים שונה מזו שמנהיג משרד החוץ".

השופט יוסף אלרון סבר שבניגוד לעמדת העותרים טמון בביקורים אלה דווקא ערך חינוכי ומסר חד וברור שמעבירה מדינת ישראל לאישי מדינות העולם הבאים בשעריה, ובהם גם, ואולי במיוחד, המבקרים אשר נגד ביקורם קובלים העותרים.

"לשון החוק וההיסטוריה החקיקתית שלו מביאים לידי ביטוי גם את שאיפתה של מדינת ישראל כבר בראשית דרכה להציב עצמה בחזית מפעל ההנצחה והזכרון של קרבנות השואה, ולהעביר מסר של המשכיות – "משואה לתקומה" – וזאת חמש שנים בלבד לאחר שהוכרזה עצמאותה" ציין השופט אלרון. "במובן זה, הקמתו של מוסד יד ושם נועדה לא רק "להניח מצבת-עד" לשואת העם היהודי, אלא ביקשה להעביר בנוסף לקח חינוכי "למען העתיד", באמצעות "הזהרה והתראה". לדבריו, לקח זה מוטמע עד היום בשביליו של מוזיאון "יד ושם". המבקר במוזיאון יד ושם מתרשם מהתצוגה ההיסטורית המאורגנת באופן כרונולוגי: מהחיים העשירים של הקהילות היהודיות באירופה בתקופה שקדמה לעליית הנאצים לשלטון, דרך שלבי תכנון וביצוע "הפתרון הסופי" ועד לשחרור המחנות על ידי בעלות הברית. "התיעוד ההיסטורי הוויזואלי ממחיש למבקר את הממדים העצומים של החורבן וההרס שזרעה האידאולוגיה הנאצית, ואת הזוועות שביצעו ידי אדם תחת משטר גזעני ופשיסטי. מסרים אלו ניצבים באופן חד וברור גם בפני אותם אישים המבקרים במוזיאון, אשר על פי הנטען בעתירה שותפים לביצוע פשעי מלחמה ורצח עם בארצם שלהם, ובכך משמשים אותם מסרים הן כתמרור אזהרה הן כביטוי לעמדתה המוצהרת של מדינת ישראל בהוקעה ובגינוי של כל משטר או אדם החותר תחת עקרונות דמוקרטיים והרומס בפעולותיו את ערך קדושת החיים", קבע.

לדבריו, נקודת מבט זו, השונה בתכלית מעמדת העותרים, מלמדת על מורכבותה הערכית של הסוגיה העומדת בבסיס העתירה, ועל כך שישנם שיקולים שונים בתכלית שעל משרד החוץ– שהוא הגורם האמון על ביצוע ההחלטה – להביא בחשבון במסגרת תיאום וגיבוש תכני הביקור של אישים ממדינות זרות. "בחינה זו מדגימה אפוא היטב מדוע יש להותיר את קביעת המדיניות הראויה בידי גורמי המקצוע האמונים על כך, ואין זה עניין לבית המשפט לענות בו.

גם השופט אלכס שטיין ציין שיהיה דוהה את העתירה גם אם זו לא היתה כוללנית, מאחר שלא מצא בה שום טענה שניתן לשייכה, ולו בדוחק, לעולם המשפט, ומאחר שהסמכות להורות לממשלה כיצד לנהל את מדיניות החוץ של מדינת ישראל לא מצויה בידי בית המשפט.

 

בג"צ 6120/19 פרופ' ורוניקה כהן ו-65 עותרים נוספים נ. יד ושם רשות הזיכרון

 

 



בית המשפט העליון דחה את עתירתה של מיכל כהן, שהקימה  בפייסבוק קבוצה בשם  בשם "דירות מפה לאוזן". במהלך השנים נפתחו קבוצות ודפים רבים בשם זה, בהתייחס לאזורים ולאוכלוסיות שונות. כהן אף הקימה חברה בשם "דירות מפה לאוזן בע"מ", והיא גם מפעילה אתר אינטרנט שקרוי "דירות מפה לאוזן".

ביום 5.12.2017 נרשם, לבקשתה, סימן מסחר מעוצב הנושא את השם "דירות מפה לאוזן" בגופן מסוים ולצדו איור של כדור ועליו דוגמת מפה.כשבעה חודשים לאחר שנרשם סימן המסחר המעוצב הגישה כהן בקשה לרישום סימן מסחר לא מעוצב "דירות מפה לאוזן" עבור נכסי דלא ניידי, אך קיבלה ממחלקת סימני המסחר ברשות הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר הודעה על ליקויים בבקשתה.

בוחנת סימני המסחר קבעה כי הסימן איננו כשיר לרישום בין נשאר כיון שהצירוף "דירות מפה לאוזן" נעדר אופי מבחין לגבי השירות המבוקש, והוא נוגע במישרין למהות או איכות הסחורות שלסימונן הן נועדו. עוד נקבע כי המילים "דירות מפה לאוזן" צריכות להישאר פתוחות לרשות הרבים.

בדיון בבקשה לרישום סימן המסחר לפני הפוסקת בקניין רוחני ז' ברכה צוין כי הביטוי "מפה לאוזן" שגור בשפה העברית, ולא נדרש מהלך מחשבתי מסוים כדי להבין את פשרו. בהמשך לכך נקבע כי בהוספת המילה "דירות" לביטוי "מפה לאוזן" אין כדי לשנות מן המסקנה כי עסקינן בסימן תיאורי, החסר אופי מבחין אינהרנטי; וכי לא הוכח כי הסימן המבוקש לרישום רכש אופי מבחין, אף לא בהינתן היקף הפעילות הרחב של המבקשת ברשת החברתית, אשר עמד, לטענתה, על כ-800,000 עוקבים.

 

על החלטה זו הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ובצדו בקשה להוסיף ראייה בעניין מספר העוקבים לדפים שפתחה המבקשת בפייסבוק, שלפיה עומד על כ-900,000 עוקבים. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בקבעו כי מסקנת הפוסקת שלפיה צירוף המילים "דירות מפה לאוזן" הוא בעל משמעות תיאורית בדין יסודה. בית המשפט ציין כי אמנם ניתן לקבל את הטענה שלפיה הביטוי המצרפי "דירות מפה לאוזן" אינו שגור בשפה, להבדיל מהביטוי "מפה לאוזן", ואולם אין בכך כדי להפחית ממהותו התיאורית בדבר אופן קבלת המידע. עוד נמצא כי אין מקום להתערב גם בקביעה שלפיה לא הוכח שהסימן המבוקש רכש אופי מבחין חרף התיאוריות המאפיינת אותו, קביעה המבוססת על התשתית העובדתית שהוצגה לפוסקת במקרה דנן, ושערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בה (ובהקשר זה נקבע כי גם הראייה החדשה לגבי מספר העוקבים אינה מלמדת על הבדל שבמהות לצורך מסקנה בעקבות החלטת המחוזי עתרה כהן לביהמ"ש העליון. . לטענתה, בית המשפט המחוזי הכיר בפסק דינו בכך שהביטוי "דירות מפה לאוזן" אינו שגור בשפה, וקביעה זו הייתה צריכה להובילו למסקנה כי אין מדובר בצירוף תיאורי מובהק שאין מקום להפקיעו מנחלת הכלל. נטען כי לאחר שבית המשפט המחוזי קיבל את הראייה החדשה שהגישה בערעור בנוגע לאופיו המבחין הנרכש של הסימן המבוקש לרישום (בעניין מספר העוקבים), לא הייתה הצדקה לנקיטת גישה מצמצמת בביקורת השיפוטית על הקביעות העובדתיות של הפוסקת. בהקשר זה נטען כי הראייה שהוסיפה המבקשת מצביעה על כך שחוג הציבור הנוגע לעניין מכיר היטב את ה"מותג" "דירות מפה לאוזן" וכך ניתן ללמוד גם מבחירתם של צדדים שלישיים להשתמש בו, וליהנות, לפי הטענה, מן המוניטין שצבר. עוד נטען כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי עשוי להוביל לפגיעה בלתי מידתית במבקשת, בהינתן המאמצים שהשקיעה בהקמת הקבוצות והעמודים והפגיעה שעלולה להיגרם בפרנסתה כתוצאה מהותרת פסק הדין על כנו.

השופט העליון עוזי פוגלמן החליט לדחות את הערעור. "בעניין זה הגיעו הפוסקת ובית המשפט המחוזי למסקנה זהה, הנטועה בדל"ת אמותיו של המקרה, וזאת אף לאחר שבית המשפט קיבל את בקשתה של המבקשת להציג ראייה חדשה בשלב הערעור ובחן אותה לגופם של דברים. בנסיבות האמורות, ובשים לב גם לכך שהמבקשת מחזיקה בסימן המסחר המעוצב, הבקשה גם לא מגלה עיוות דין מן הסוג המצדיק בירור נוסף לפני ערכאה זו", פסק.

 

 



 

לבתי המשפט הקהילתיים בישראל פוטנציאל לשמש כחלופה להליך הפלילי  הרגיל. משנזרעו הזרעים הראשונים של  הפרויקט, נשאלת השאלה אם הוא נבחן רק בעיניים אידיאולוגיות, או שמא קיימים גם מדדים אמפיריים שמעידים על הצלחתו.

 

מאת עו"ד נעמי כץ*

בעשורים האחרונים אנו עדים למגמה הולכת וגוברת, אשר במסגרתה ההליך העונשי ה"רגיל" הולך ומאבד את המונופול בתחום ההסדרה המוסדית של הפשיעה, ומתפתחים חלופות ומנגנונים שונים להליך הפלילי הנוהג. אחת מן החלופות, אשר החלה להתפתח בארה"ב בשנות התשעים, הייתה בתי-משפט שתפקידם הייחודי התמקד במתן פתרון מקיף לבעיות נאשמים, נפגעי עבירה ולאותם מגזרים בחברה שסבלו מרף גבוה של פשיעה. בתי-משפט אלו נקראו "בתי-משפט פותרי בעיות"- Courts Solving Problem', והם נועדו להתמודד עם תופעת הפשיעה הלא חמורה, עת התפיסה שעמדה בבסיס הקמתם הייתה שחלק לא מבוטל מן העבירות הפליליות מבוצעות על רקע בעיות חברתיות-כלכליות.

המודל של בתי-המשפט הקהילתיים מבוסס על העקרונות של בתי-משפט פותרי בעיות. אולם, מעבר לשיקום האסיר הספציפי יש לבתי-המשפט הללו מטרה נוספת בדמות שיקום הקהילה הסובלת מרף גבוה של פשיעה, מחיזוק תחושת הביטחון של התושבים ומשיפור רמת האמון שלהם במערכות אכיפת החוק. מודל בתי-המשפט הקהילתיים אומץ בישראל בשלב זה כתכנית הרצה, ואופים הייחודי של בתי-משפט אלה בישראל הוא פיתוח מקומי. המודל פותח על-ידי ד"ר דניאלה ביניש (ששבה מארה"ב לאחר שכתבה עבודת מחקר על בתי-משפט פותרי בעיות) ושלומי כהן, ראש תחום נוער בעמותת אשלים, הפועלת במסגרת ג'וינט-ישראל.

בית-המשפט הקהילתי הראשון בישראל הוקם בבאר שבע בנובמבר 2014. בספטמבר 2015 הוקם בית-משפט נוסף בעיר רמלה. החלטת ממשלה מאוגוסט 2016 הורתה על הרחבת התוכנית כך שעד סוף שנת 2019 יפעל בית-משפט קהילתי בכל אחד מששת מחוזות השיפוט בישראל. ואכן, במסגרת יישום החלטה זו נפתחו בתי-משפט קהילתיים נוספים בערים תל אביב, נצרת, חיפה וירושלים.

 

 

הליך פלילי בבית משפט. ( ויזואליה) .

ככלל, אוכלוסיית היעד המרכזית בישראל היא עוברי חוק חזרתיים, אשר בהיעדר הליך שיקומי צפויים לעונשי מאסר קצרים יחסית. אולם קיימים גם מקרים בהם נאשם ללא עבר פלילי יופנה להליך על רקע נסיבות חייו ומועדות מובהקת לביצוע עבירות נוספות. הענישה בבתי-משפט אלה נעה ככלל בין מאסר בפועל (במקרה של כישלון ההליך השיקומי ובעבירות המצדיקות עונש זה) לבין אי-הרשעה ומחיקת כתב האישום. זאת ועוד, ההליכים בבית-המשפט הקהילתי מתנהלים בגבולותיו של ההליך הפלילי ובהתאם לסדר הדין הפלילי, לצד ייחודיות ושוני מאלה הנהוגים בבתי-המשפט הפליליים ה"רגילים". צוות בית-המשפט הקהילתי הוא צוות קבוע המורכב מ"השחקנים הקלאסיים" בהליך הפלילי: שופט, תובע משטרתי, פרקליט, סנגור וקצין מבחן ולהם נוספים שני חברי צוות קבועים: עובד סוציאלי קהילתי נציג הרשות המקומית ורכז בית-משפט.

יודגש, כי בתי-המשפט הקהילתיים בישראל הם עדיין בגדר תכנית ניסיונית, אך ברי, מהצעת החוק המתגבשת, שהמחוקק רואה צורך במיסוד חקיקתי של ההליך. מטרת הצעת החוק היא לעגן את פעילותם של בתי-משפט אלה ולהסדיר את יסודות ההליך הפלילי הייחודי הפועל במסגרתם. מיסוד חקיקתי זה מתיישב הן עם המדיניות הממשלתית בתחום הענישה והכליאה (לפיה ראוי למתן את התוצאות הפוגעניות של  ההליך הפלילי עבור נאשמים, במקרים שניתן להתמודד בהם בדרכים חלופיות), והן עם המגמות המתפתחות בעולם בסוגיה זו.

בתי-המשפט הקהילתיים מלווים במחקרי הערכה. המתודולוגיה ואמות המידה הנמדדות משתנים אמנם מתוכנית לתוכנית, אך נראה שקיימות אמות מידה משותפות לכלל בתי-המשפט הקהילתיים. בקריטריונים אלה ניתן למצוא מדדים של הפחתה בעבריינות החוזרת של נאשמים, ירידה ברמת הפשיעה בשכונות מסוימות, חיסכון בעלויות (עלויות התוכנית מול עלויות של כליאה), שביעות רצון של נאשמים וצדדים להליך מן ההליך המשפטי, מידת שיתוף הפעולה של נאשמים עם התוכנית וציות לצווי בית-משפט ומידת השימוש באמצעי ענישה חלופיים לכליאה.

בתמצית אציין, כי ממצאי המחקרים האמפיריים במרבית בתי-המשפט הקהילתיים ברחבי העולם (אם כי לא בכולם), בהקשר של מדד העבריינות החוזרת, מצביעים על ירידה מובהקת סטטיסטית בשיעורי המועדות לעבריינות חוזרת. ביטויים נוספים למדידת הערכת הצלחת בתי-המשפט הקהילתיים ניתן למצוא גם במחקרים שבחנו את שביעות הרצון של המשתתפים בהליך, גם בדבר הוגנות ההליכים בבתי-משפט אלה לעומת בתי-משפט רגילים. התברר שההליך בבית-המשפט הקהילתי נתפס בקרב המשתתפים כבעל רמות גבוהות של צדק פרוצדורלי ומידת שביעות הרצון של המשתתפים בו מההליך הייתה גבוהה. כן נמצא שבבתי-המשפט הקהילתיים נעשה שימוש גבוה יותר בחלופות כליאה, באופן שהוביל אף לחיסכון בעלויות למערכות אכיפת החוק.

בישראל אנו מצויים בתחילת הדרך- הן מבחינת הקמתם של בתי-המשפט הקהילתיים והן מבחינת המחקרים שנעשים אודותיו. הערכת ההצלחה בשלב זה קשה אפוא שבעתיים. מחקר מלווה שפורסם בשנת 2017 העלה שהמטרות והציפיות של מקימי בתי-המשפט הקהילתיים ומפעיליו בפועל התמקדו בהורדת פשיעה חוזרת בעבירות קלות ובינוניות-מניעת תופעת "הדלת המסתובבת". כן הוגדרו מטרות של הגדלת הסיכויים של הנאשמים להשתלב מחדש בקהילה, הגברת אמון עוברי החוק במדינה ובמערכות אכיפת החוק ושינוי השיח (הן בקהילה והן בקרב אנשי המקצוע), ובכך להביא את החלופה של בתי-המשפט הקהילתיים והשיקום למיינסטרים. הוגדרה גם מטרה של הרחבת התוכנית ברמה הארצית כך שבכל מחוז יהיה לפחות בית-משפט קהילתי אחד, וכן הסדרת מודל בתי-המשפט הקהילתיים בחקיקה.

בשלוש השנים האחרונות מתפרסם מידי שנה דו"ח סיכום של פעילות בתי-המשפט הקהילתיים בישראל. דו"חות אלו כוללים נתונים מספריים שונים, אולם החלק הארי של דו"חות אלו עוסק במטרות ושינויים תהליכיים והנתונים המספריים מוגבלים הן בהיקפם והן באיכותם. זאת ועוד, נכון לעתה בוצע מחקר הערכה מקיף אחד בלבד, וזאת למרות שהן בדו"ח הסיכום של שנת המשפט תשע"ח, והן בדו"ח הסיכום של שנת המשפט תשע"ט מצוין, כי דו"ח הערכה מקיף אמור לצאת לדרך.

מקריאה מעמיקה של הדו"חות, ראוי לציין, כי למרות הקשיים הרבים בהערכה מיידית וברורה של הצלחת בתי-המשפט הקהילתיים בישראל, ניתן להיווכח בקיומן של אינדיקציות ראשוניות להצלחת מטרות מסוימות של התוכנית.

הערכת ההצלחה של תוכנית בתי-המשפט הקהילתיים בישראל מורכבת, וזאת נוכח קשיים מסוימים. אולם, התמודדות מיידית וממוקדת עם קשיים אלו תוכל להאיץ ולפתח את התוכנית במתווה שירשום הצלחות ברורות, ומושכלות ראשונים היא שלא ניתן להתווכח עם הצלחות.

 

*הטור מתבסס על עבודה שהוגשה בקורס "תאוריות בענישה" של ד"ר אברהם טננבוים במסגרת לימודי תואר שני משפטים באוניברסיטת חיפה.
מראי המקום המלאים מופיעים בעבודה.


בג"צ החליט היום לערוך דיון נוסף בפרשת הירי של שוטר שגרם למותו של תושב כפר קנא שגליל במהלך פעילות מבצעית. הדיון יתמקד השאלה המשפטית העקרונית- האם ניתן להורות על הגשת כתב אישום נגד אדם שלא נחקר באזהרה. הדיון ייערך בפני הרכב של חמישה שופטים שזהותם תיקבע בהמשך.

ההחלטה החריגה ניתנה ע"י נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות בעקבות עתירה שהגיש השוטר יצחק נאור שירה לעבר תושב כפר קנא, חיר חמדאן. המחלקה לחקירות שוטרים החליטה שלא להעמיד את השוטר לדין, ואביו של המנוח הגיש ערר על החלטה זו ליועץ המשפטי לממשלה וביקש להעמיד את יצחק לדין בעבירת הריגה ואת השוטרים האחרים שהיו איתו במשימה בעבירה של שיבוש מהלכי משפט. יצחק או השוטרים לא נחקרו באזהרה אלא בהליך של "בדיקה מקדימה".

משחלפו שנתיים וטרם ניתנה החלטה בערר, הגיש האב עתירה לבית משפט זה בבקשה שתתקבל החלטה בערר שהגיש. בדעת רב הורה ביהמ"ש ליועץ המשפטי לממשלה להעמיד לדין את השוטר, ועל רקע זה הבקשה שהגיש לדיון נוסף בנושא.

"הליך הדיון הנוסף שמור לאותם מקרים שבהם נפסקה הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה ראוי לקיים בה דיון נוסף", קבעה הנשיאה חיות שציינה כי המקרה דנן הוא אכן חריג ונדיר. זאת, לא רק מכיוון שבית המשפט התערב בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה בדבר אי-העמדה לדין והורה לו להגיש כתב אישום נגד חשוד שתיק החקירה נגדו נסגר בעילה של חוסר אשמה, אלא גם משום שמדובר באחד המקרים הבודדים שבהם השיקולים נגעו בעיקר לשאלת דיות הראיות. אולם, חרף חריגותו בהיבטים אלו סברו שופטי ההרכב שהשאלות נוגעות ליישום הדין ואין מדובר בשינוי ההלכה הפסוקה.

בשל כך קבעה הנשיאה שאין מקום לדיון נוסף בענין, אך היא החליטה שבענין אחד כן יתקיים דיון נוסף: בפסק הדין הורה בית המשפט ליועץ המשפטי: "להעמיד לדין את השוטר היורה בגין הירי שגרם למותו של חיר ז"ל". משמעותה של הוראה זו היא כי ניתן להגיש כתב אישום נגד אדם שלא נחקר באזהרה, וכפי שציינו השוטר ונציגי פרקליטות המדינה עובדה זו מעוררת על פניה קשיים משפטיים ומעשיים, שכן יש בה, לכאורה, משום פגיעה בזכות להליך הוגן.

מסיבה זו החליטה הנשיאה לקיים דיון נוסף בסוגיה ולקבוע אם ניתן להורות על הגשת כתב אישום נגד אדם שלא נחקר באזהרה.



בג"צ דחה עתירה שהוגשה ע"י האגודה למען הלהט"ב בישראל נגד שר החינוך רפי פרץ והוועדה שהחליטה להעניק את פרס ישראל לרב יעקב אריאל.

בהחלטה שכתבה השופטת ענת ברון היא ציינה כי מדי שנה במוצאי יום העצמאות מוענק על ידי שר החינוך, במעמד נשיא המדינה, פרס ישראל לאזרחים שגילו הצטיינות מיוחדת ופרצו דרך בתחומם המקצועי או תרמו תרומה מיוחדת לחברה הישראלית. לפני כחודשיים הודיע שר החינוך, הרב רפי פרץ, על זכייתו של הרב יעקב אריאל בפרס ישראל לשנת תש"ף בתחום הספרות התורנית. בראש ועדת השופטים שמונתה לבחינת המועמדים לפרס בתחום זה עמד הרב פרופ' אברהם שטינברג, ולצידו היו חברים בוועדה פרופ' אביעד הכהן וד"ר חנה קטן. בנימוקיה ציינה ועדת הפרס את הדברים הבאים:"הרב יעקב אריאל ראוי לקבל את פרס ישראל בתחום הספרות התורנית על היקף היצירה התורנית שיש בה מגוון נושאים בארבעת חלקי שולחן ערוך. הלכות היחיד והציבור, האיש והאישה, מצוות התלויות בארץ וכן בתחומי הגות ופרשנות. תרומתו של הרב יעקב אריאל ליצירה התורנית מעבר להיקפה הרחב ניכרת בהיותה פסיקת הלכה למעשה בחיים המודרניים".

בעתירה ביקשה האגודה למען הלהט"ב להוציא צו על תנאי, המורה לשר החינוך ליתן טעם מדוע לא יורה על החזרת המלצתה של ועדת הפרס לדיון נוסף בפני חברי הוועדה, על מנת שידונו מחדש בשאלת זכייתו של הרב אריאל בפרס ישראל בתחום הספרות התורנית. זאת משום שבעת המלצתה של ועדת הפרס בעניינו של הרב אריאל לא היתה מונחת לפניה תשתית עובדתית מלאה, ולפחות חלק מחבריה לא היו מודעים בזמן אמת להתבטאויות קשות ופוגעניות שהשמיע הרב אריאל במהלך השנים האחרונות בגנות קהילת הלהט"ב.

 

השופטת ברון, בהסכמת נשיאת ביהמ"ש העליון והשופט , דחו את העתירה. "פרס ישראל הוא הפרס היוקרתי ביותר הניתן במדינת ישראל לאזרחי ישראל שגילו מצוינות ופריצת דרך בתחומם, הראויים להערכה ציבורית על פועלם. מדי שנה בשנה מאז שנת 1953 מוענקים פרסי ישראל בטקס ממלכתי וחגיגי שנערך בירושלים הבירה במוצאי יום העצמאות, במעמד נשיא המדינה, ראש הממשלה, יו"ר הכנסת, נשיא בית המשפט העליון, שר החינוך, ראש עיריית ירושלים וראשי מדינה נוספים; ויצוין כי למרבה הצער, בשל התפשטותה של מגפת הקורונה צפוי הטקס להיערך השנה במתכונת שונה, שבמסגרתה עיקר הטקס צולם מראש וישודר בהרכב מצומצם של נוכחים. פרסי ישראל ניתנים בארבעה תחומי עשייה ראשיים וקבועים: מדעי היהדות, הרוח והחברה; מדעי החיים ומדעים מדויקים; תרבות ואמנות; ומפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. בכל אחד מן התחומים הללו קבועים תחומי משנה המתחלפים מדי שנה באופן מחזורי, וזאת על מנת להקיף את מרב תחומי העשייה והיצירה בישראל", סקרה השופטת ברון. הענקת פרסי ישראל מוסדרת ב"תקנון פרסי ישראל" המורה בין היתר כי בכל שנה ימנה שר החינוך ועדות שופטים ציבוריות בכל אחד מהתחומים והמקצועות שבהם יינתן הפרס, וכי הזוכים בפרס ייקבעו לאחר שיאשר השר את המלצות הוועדות שניתנו פה אחד. לשר החינוך נתונה הסמכות שלא לקבל את המלצת הוועדות, או להחזירה לדיון בוועדה בהתבסס על נימוקים שיצוינו על ידו.

"לנוכח יוקרתו וחשיבותו הציבורית של פרס ישראל, פעם אחר פעם אופפים את פרסום שמות הזוכים בפרס מחאות מתוקשרות ופולמוסים נוקבים בשאלה אם ראוי מי מהזוכים לאות המופת אם לאו; וכמעין ריטואל קבוע, מחלוקות אלה מוצאות דרכן אל פתחה של ערכאה זו", קבעה השופטת ברון. לדבריה, סקירת הפסיקה מלמדת כי לאורך השנים ניתן פרס ישראל גם למי שהחזיק בדעות אישיות שנויות במחלוקת, ולעיתים אף קיצוניות ומעוררות שאט נפש, ובית המשפט העליון נמנע מלהתערב. נקודת המוצא לדיון בעתירות אלה היתה, כי "לוועדת השופטים נתון שיקול דעת רחב ביותר, בהיותה גוף המונחה בשיקולים מקצועיים ובידיו הידע והנתונים לקבל החלטה"; כי התערבות שיפוטית בהמלצת ועדה זו או בהחלטת שר החינוך לאשר את המלצתה, שמורה למקרים חריגים ביותר ולנסיבות יוצאות דופן; וכי "מקום שהחלטתה של ועדת השופטים להעניק את פרס ישראל למאן-דהוא התקבלה בתום-לב ועל בסיס שיקולים מקצועיים ענייניים, אין ככלל עילה להתערבות בית משפט זה בתוכן ההחלטה".

במקרה דנן נטען כי נפל פגם חמור בסדרי עבודת הוועדה, בכך שלא הוצגו לחבריה התבטאויותיו של הרב אריאל המפורטות בעתירה – והמשמעות היא שהמלצתה של ועדת הפרס התקבלה בלא שהונחה בפניה מלוא התשתית העובדתית הרלוונטית. במצב דברים זה, כך על פי הנטען, החלטתו של שר החינוך שלפיה אין מקום להחזיר את עניינו של הרב אריאל לדיון מחודש בוועדת הפרס, לוקה בחוסר סבירות ומחייבת את התערבותנו.

"לא ניתן ואין זה ראוי אפוא להגביל את חלוקתו של פרס ישראל לאלה המחזיקים בדעות הנטועות בלב הקונצנזוס הציבורי, אלא שיש למדוד את המועמדים לפרס בהתאם להישגיהם המקצועיים ולתרומתם בתחום פועלם. אשר לרב אריאל –מומחיותו ועשייתו היא בתחום הספרות התורנית, ועל כן מטבע הדברים מתעורר חשש לכך שהשקפת עולמו ביחס למשפחות חד-מיניות באה לידי ביטוי גם ביצירה התורנית שהיא אומנותו, עד כי לא ניתן עוד להפריד בין דעותיו האישיות לבין פועלו המקצועי; והדברים משתקפים על פניו אף בנימוקי ועדת הפרס, שציינה כי "תרומתו של הרב יעקב אריאל ליצירה התורנית מעבר להיקפה הרחב ניכרת בהיותה פסיקת הלכה למעשה בחיים המודרניים". ואולם בדיון שנערך לפנינו הובהר לנו מפי בא כוחו של הרב אריאל, כי להתבטאויותיו ביחס לקהילה הלהטבי"ת אין יד ורגל בכתיבתו הענפה שבזכותה הוא נמצא ראוי לקבלת פרס ישראל בתחום הספרות התורנית; ואף לא נטען אחרת מצידה של העותרת, ונראה שלא בכדי לא עלה בידה להפנות למראה מקום כלשהו בכתבים הרבים שנכתבו על ידי הרב המעיד כי אלה נגועים באמירות פוגעניות כלשהן", ציינה השופטת.

ביהמ"ש העליון הדגיש שהתבטאויותיו של הרב אריאל ביחס לקהילת הלהט"ב הן צורמות, בוטות ועולבות בציבור שלם – אך אינן נוגעות במישרין לעשייה המקצועית שבגינה הוחלט להעניק לו את הפרס, ומשכך ובהיותן מוגנות על ידי חופש הביטוי אינן רלוונטיות להמלצת ועדת הפרס בעניינו. "בין אם נרצה בכך ובין אם לאו, נכון לעת הזו השיח בדבר עצם הלגיטימיות של קהילת הלהט"ב עודנו קיים ונוכח בחברה הישראלית; ויש מי שסבורים עדיין, חרף כברת הדרך שנעשתה בנושא, כי ההלכה היהודית אינה מאפשרת הכרה בזכותם של חברי הקהילה לכבוד ולשוויון. ואולם בחברה דמוקרטית לא ניתן להכריע את המאבק על שוויון זכויות בדרך של השתקה ושל "סתימת פיות" המתנגדים לכך. במקרה שלפנינו, מתן משקל להתבטאויותיו של הרב אריאל בגנות קהילת הלהט"ב, במסגרת ההחלטה להעניק לו את פרס ישראל בתחום הספרות התורנית, אינו אלא מעשה של השתקה. הפרס לא ניתן לרב אריאל בשל התבטאויותיו הפוגעניות אלא בשל הישגיו המקצועיים הראויים לציון, ובוודאי שאינו נותן גושפנקא להתבטאויות שלו.

 



בהחלטה דרמטית החליט היום בג"צ כי השב"כ לא יוכל לבצע עוד איכונים לאיתור חולי קורונה, אלא אם יוסדר הדבר בהקדם בחקיקה ראשית של הכנסת.

"הימים אינם ימים כתיקונם. התפרצות מגפת הקורונה והתפשטותה ברחבי העולם הובילה לשינוי סדרי החיים ובנסיבות ייחודיות וחריגות אלה, קיבלה הממשלה החלטה להסתייע באמצעים טכנולוגיים המצויים בידי השב"כ כדי לבצע חקירות אפידמיולוגיות, במטרה לאתר אנשים שבאו במגע קרוב עם חולים מאומתים וליידע אותם שעליהם להיכנס לבידוד ביתי", קבעה נשיאת ביהמ"ש העליון אסתר חיות שהסבירה שהסמכת השב"כ נעשתה מכוח סעיף 7(ב)(6) לחוק השב"כ המאפשר לממשלה, באישור ועדת השירות, להסמיך את השב"כ לבצע פעילויות נוספות על אלה המנויות בחוק השב"כ וזאת לשם שמירה וקידום "אינטרסים ממלכתיים חיוניים לביטחון הלאומי של המדינה".

הנשיאה סברה שהמונח "ביטחון לאומי" מאפשר להסמיך את השב"כ לבצע פעילות בתחום שאינו מצוי בליבת העשייה הביטחונית במובן הצר, ואולם הסמכה כאמור מחייבת קיומה של סכנה חמורה ומידית לאזרחי המדינה ותושביה או לסדרי המשטר שלה. "מבחן זה מציב רף גבוה, המחייב בחינה של מציאות הדברים מעת לעת. בנקודת הזמן שבה התקבלה החלטת ההסמכה, הצורך להתמודד עם התפרצות מגפת הקורונה אכן ענה למבחן האמור, אך ככל שמעורבותו של השב"כ בטיפול במשבר תתארך מעבר למועד שנקבע בהחלטת ההסמכה – קרי 30.4.2020, יש צורך לעגן את סמכותו לעשות כן במסגרת חקיקה ראשית מתאימה, דוגמת הוראת שעה זמנית", ציינה והוסיפה שזאת בהינתן העובדה כי האמצעי שנבחר על ידי המדינה במסגרת החלטת ההסמכה הוא אמצעי פוגעני ואין להקל בו ראש.

"הבחירה לעשות שימוש בארגון הביטחון המסכל של המדינה לצורך מעקב אחר מי שאינם מבקשים לפגוע בה, מבלי שניתנה הסכמה לכך מצד מושאי המעקב, מעוררת קושי רב ביותר. האמצעים החריגים שננקטו כאן ננקטו ביחס למצב משברי, חריג ונדיר בכל קנה מידה", ציינה. "עלינו לשמור מכל משמר שהאירועים החריגים שעמם אנו מתמודדים בימים אלה לא יותירו אותנו עם מדרון חלקלק של שימוש באמצעים חריגים ופוגעניים ללא הצדקה".

בפסק דין מפורט ומנומק, אליו הצטרפו המשנה לנשיאה חנן מלצר והשופט נועם סולברג, ציינה הנשיאה שהשאלה המרכזית העומדת לפתחנו נוגעת לחוקיות ולחוקתיות של הסמכת השב"כ לסייע למשרד הבריאות בביצוע חקירות אפידמיולוגיות, בדרך של איסוף ועיבוד "מידע טכנולוגי" באמצעים העומדים לרשותו. סוגיה מרכזית בדיון המשפטי היתה ההגדרה של "ביטחון לאומי" בהקשר של סמכויות השב"כ לפעול בנושא זה תוך גמישות מסוימת מעבר לסמכויות שהוקנו לו עפ"י חוק.  "מההיסטוריה החקיקתית שלו ומתכליתו האובייקטיבית, המונח "ביטחון לאומי" שבסעיף 7(ב)(6) רחב אך במעט מהמונח "ביטחון המדינה", ובנסיבות מתאימות ניתן לכלול בו גם איומים חמורים ומיידים שמקורם אינו בחתירה אקטיבית של גורמים עוינים כאלה ואחרים כנגד המדינה ומוסדותיה. אך ככל שמדובר בהרחבת פעילות השב"כ מעבר לתחומי הליבה של הביטחון במובן הצר שעליהם הוא מופקד, מדובר בהרחבה מצומצמת ביותר החלה באותם המקרים החריגים והנדירים שבהם קיימת סכנה חמורה ומידית לאזרחי המדינה ותושביה או לסדרי המשטר במדינה, והכל תחת אמצעי ריסון ופיקוח קפדניים ובאופן זמני בלבד", קבעה הנשיאה.

בשלב זה היא פנתה לדון בשאלה: האם מגפת הקורונה נכללת במונח "ביטחון לאומי"? "מצויים אנו, כמו מרבית מדינות העולם, בשעת חירום שטרם הכרנו כמותה. אין לכחד כי מדובר במצב חריג וקיצוני", ציינה הנשיאה חיות. "בנסיבות חריגות ותקדימיות אלו נראה כי אף שאין מדובר בצרכי ביטחון במובנם הצר, עם פרוץ משבר הקורונה התקיימו תנאי המבחן בדבר קיומה של סכנה חמורה ומיידית לביטחון הלאומי על פי הפירוש שעליו עמדנו… נסיבות ייחודיות אלודרשו את רתימת השב"כ לצורך מתן מענה מהיר ואפקטיבי לאתגר המשמעותי של מניעת התפשטות נגיף הקורונה ואפשרו את הסמכתו לבצע משימה זו מתוקף סעיף 7(ב)(6) לחוק השב"כ", הוסיפה.

נשיאת ביהמ"ש העליון אסתר חיות (מתוך ויקיפדיה)הנשיאה חיות הדגישה שלא כל איום על בריאות הציבור יכול להיחשב כסכנה חמורה ומידית לאזרחי המדינה, אך המציאות במדינה בעקבות התפרצות נגיף הקורונה – אשר מעמידה בפני מערכת הבריאות אתגר יוצא דופן וטומנת בחובה השלכות הרסניות בתחומים נוספים ובראשם ביטחונן הכלכלי של משפחות רבות, רבות מדי, בישראל – מצדיקה את הקביעה כי המשבר הנוכחי צולח את אותו פתח צר שדרכו מתאפשרת באופן נדיר וחריג הרחבת סמכויותיו של השב"כ מתוקף סעיף 7(ב)(6) לחוק".

לדבריה הנשיאה, היטיבה לסכם זאת היועצת המשפטית לוועדת השירות בציינה: "לא ניתן לומר שלא ניתן לתת לשב"כ תפקיד זה במסגרת ייעודו כפי שנקבע על ידי חוק, כאשר מדובר באירוע חריג, תקדימי, קשה ובסיטואציה שבה המדינה נמצאת בימים אלה. אבל יש לעשות זאת בצמצום תוך הבהרה חדה שמדובר במצב חריג וקיצוני ותוך הדגשת העובדה שהסמכה זו אינה נמצאת בליבת עיסוקו הקלאסי של השירות והיא אינה יכולה להוות תקדים לעתיד.

הסוגיה השלישית שבה דנה הנשיאה היתה בחינת השאלה אם המסלול שנבחר לצורך הפעלת השב"כ וההסתייעות בו להתמודדות עם נגיף הקורונה, הוא אכן המסלול הראוי או שמא מן הראוי כי הסמכתו לכך תעשה במסלול של חקיקה ראשית. "אכן, החלטת ההסמכה בענייננו בהחלט קובעת הסדר שהוא ראשוני במהותו המאפשר לשב"כ לבצע "מעקב מגעים" נרחב אחר אזרחי ותושבי המדינה במטרה לשמור על בריאות הציבור ולמנוע את התפשטות המגפה. החלטה זו פוגעת בזכויות בסיסיות ובראשן הזכות לפרטיות – פגיעה שעליה אין עוררין– והיא אף מרחיבה את היקף מעורבותו של שירות ביטחון מסכל אל עבר עניינים שהם אזרחיים במהותם. לפיכך, נשאלת השאלה אם הוראת סעיף 7(ב)(6) לחוק השב"כ יש בה אכן הסמכה מפורשת להרחיב את סמכויות השב"כ כפי שנקבע במסגרת החלטה מס' 4950 שקיבלה הממשלה", העירה ותמהה אם ניתן לקבוע כי ניתן לשוב ולהאריך את תוקפה של החלטת ההסמכה במקום להסדיר את תפקיד השב"כ במשבר הקורונה במסגרת חקיקה ראשית?

"דעתי היא כי יש להשיב על שאלה זו בשלילה. כאשר מדובר בהסדר זמני באופיו, שבמועד קביעתו נקבע כי הוא מוגבל בזמן, בכל נקודה שבה מתבקשת הארכת תוקף ההסדר מתעורר מחדש הצורך לשוב ולבחון את המסלול שבו יש לעגן את אותו הסדר ולהידרש לשאלה האם ההסמכה שמכוחה הוא נקבע מספיקה. בענייננו, המשקל שיש להעניק לדחיפות בהסדרת הסוגיה על ידי הרשות המבצעת במסגרת החלטת הממשלה, הולך ופוחת בחלוף הזמן. בפרט משום שמאז שהתקבלה החלטה מס' 4950 חלפו מספר שבועות שבהם ניתן היה לקיים דיון משמעותי בכנסת ולפעול לעיגונה של הסמכת השב"כ באופן סדור בחקיקה ראשית. עובדה זו מטה את הכף לעבר המסקנה כי ההסמכה שבסעיף 7(ב)(6) לחוק השב"כ, הנשענת על המונח העמום "אינטרסים ממלכתיים חיוניים לביטחון הלאומי של המדינה", אינה מעמידה לאורך זמן בסיס מספיק להרחבה כה משמעותית של פעילות השב"כ, בלא הידרשות של המחוקק לסוגיה זו במסגרת חקיקה ראשית", קבעה.

"בנסיבות הייחודיות והחריגות שנוצרו, ובמיוחד בהינתן סד הזמנים שהוכתב נוכח התפשטותו המהירה של נגיף הקורונה, שלא איפשרה לקדם חקיקה ראשית לצורך הסדרת תפקידו של השב"כ במסגרת המשבר, אני סבורה כי ההחלטה לפעול באמצעות סעיף 7(ב)(6) לחוק השב"כ נעשתה בסמכות. עם זאת, בשל מימד הזמן המהווה כאמור רכיב משמעותי במסגרת האפשרות להרחיב את תפקידי השב"כ באמצעות סעיף 7(ב)(6) הנ"ל, ובשל היותו של ההסדר הקבוע בהחלטת ההסמכה הסדר ראשוני במהותו, אין מנוס מן המסקנה כי ככל שיידרש המשך מעורבות השב"כ לצורך בלימת המגפה גם מעבר לתום תקופת תוקפה של החלטת ההסמכה ביום 30.4.2020, על הממשלה לפעול לעיגון הבסיס למעורבות כזו בחקיקה ראשית, על מנת לאפשר את השתתפותם של חברי הכנסת מכלל סיעות הבית בהכרעות הנוגעות לסוגיה חשובה זו. חקיקה כזו, מן הראוי כי תהיה זמנית במהותה ותיחקק כהוראת שעה", פסקה הנשיאה חיות והורתה לאפשר את השימוש באיכון רק אם הוא יוסדר בהליך חקירה מהיר, אך לא חפוז.

לנוכח הפגיעה החמורה בפרטיות הדגישה הנשיאה חיות שבמסגרת חיפוש החלופה יש ליתן את הדעת לפגמים המהותיים הקיימים במנגנון הנוכחי, ובמיוחד יש לשקול אם ניתן להשיג את התועלות החשובות הנדרשות באמצעות שימוש במנגנון וולונטרי ושקוף למשתמש".

פסק הדין ניתן בעקבות עתירות שהוגשו עי עו"ד שחר בן מאיר, האגודה לזכויות האזרח בישראל, עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל,  הרשימה המשותפת וארגון העיתונאים בישראל.

 



בית המשפט העליון דחה ערעור של ג'ורג' גרייב, נהג שדרס למוות שוטר מנצרת במהלך בדיקת רשיונות. פסק הדין שכתב השופט העליון יוסף אלרון מעניין מהבחינה המשפטית, שכן הוא עוסק באחריות הפלילית של הנהג בעקבות השינוי בחוק בנוגע לעבירות המתה.

ביום 28.2.2016 בשעות הערב ביצעו השוטר נתן ניקולאי יוספוב ופקח העירייה מחמד עזאם) פעילות לבדיקת רישיונות רכב ברחוב תאופיק זיאד בנצרת, ולצורך כך צפו על כלי רכב היוצאים ממרכז הסמוך.  גרייב נהג ברכב של אשת אביו בלי לקבל את רשותה ובידיעה כי בשל היותו נהג חדש ביטוח הרכב אינו תקף. הוא יצא ממרכז הקניות לרחוב תאופיק זיאד ופנה שמאלה בכביש. השוטר עמד על הכביש וסימן לנהג באמצעות פנס תוך שהוא נע לכיוון מרכז הנתיב. גרייב הבחין בשוטר וחשש להיתפס. הוא המשיך בנסיעתו והאיץ את מהירותו כדי להימנע מעיכוב. הנהג, כך נטען, "צפה אפשרות קרובה לוודאי שהרכב יפגע במנוח". כל אותו זמן המשיך המנוח לסמן למערער לעצור, אך זה לא בלם את רכבו אלא המשיך בנסיעה מהירה. המנוח ניסה להתחמק, אך נפגע מהרכב, הוטח על קדמתו ונזרק על הכביש.

השוטר נחבל קשות, בין היתר בשברים בגולגולת, דימומים ובצקת מוחית, והובהל לבית חולים. טיפולים וניתוחים שעבר לא הועילו, והוא נפטר כמה חודשים לאחר מכן. גרייב ידע שםגע במנוח וגרם לו חבלות חמורות, אך המשיך בנסיעתו המהירה אל מעגל תנועה בהמשך הכביש, ומשם – תוך שהוא נוהג בפראות, "מזגזג" בין נתיבי התנועה ומסכן רכבים אחרים. הוא שב לביתו ורק כשעה וחצי לאחר הדריסה ובעקבות היוועצות בבני משפחתו, הסגיר עצמו למשטרה.

שוםט ביהמ"ש העליון יוסף אלרון

בגין עבירות אלה יוחסו לו עבירות הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז–1977  והפקרה אחרי פגיעה, לפי סעיף 64א(ג) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: הפקודה. העבירה להלן גם: עבירת ההפקרה).

הנאשם עמד לדין בבית המשפט המחוזי שהרשיע אותו בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק, שהיה בתוקף לפני התיקון. בערעור שהנגיש לבית המשפט העליון טען בין השאר גרייב כי מעשיו של השוטר תרמו למותו, כלומר ניתקו את הקשר הסיבתי הנדרש להרשעה בעבירה.

"עבירות שעניינן גרימת מותו של אדם הן עבירות תוצאה, ועל כן נדרש להוכיח בהן קשר סיבתי בין התנהגות הנאשם לתוצאה הקטלנית", קבע השופט אלרון שניתח את יסודות העבירה וקבע שהתנהגות הנהג הייתה שלב מהותי והכרחי בהתרחשות התוצאה הקטלנית. "אילו פעל מראש כנדרש, למשל עצר את רכבו, האט ולכל הפחות לא היה מאיץ, לא הייתה מתרחשת זמן קצר לאחר מכן שרשרת האירועים הקטלנית", פסק והכריע שמכאן שמתקיים קשר סיבתי בין מעשי המערער לתוצאה . הוא גם דחה את הטענות שהשוטר הפר הנחיות הקבועות בחוק ובנהלים פנימיים של המשטרה על בדיקת רישיונות ואף "קפץ" בכביש מבטלת את אחריותו הפלילית של הנהג.

השופט אלרון קבע שכדי שיתקיים קשר סיבתי אין דרישה כי המערער היה יכול לצפות את פרטי ההתנהגות בפועל של המנוח, אלא די בכך שזו לא עלתה כדי חריגה מהצפיות הסבירה. "אני סבור כי נהג סביר צריך בהחלט לצפות כי אם אדם אחר עומד בנתיב נסיעתו או בקצהו, תגובתו לרכב שבכביש עלולה להיות תזוזות מהירות, ועל כן התנהגות המנוח אינה קיצונית ויוצאת דופן עד כדי כך שהקשר הסיבתי ניתק", ציין והוסיף שתגובת המערער למעשי המנוח אינה עונה על המבחנים שנקבעו בפסיקה בסוגיית ניתוק הקשר הסיבתי. "המערער לא עצר את הרכב כי אם הגביר את מהירותו בראותו את המנוח; מדובר בפגיעה בחיים; לפנינו מעשה, ולא מחדל; גם אם אין ערך שלילי בניסיון לחמוק מאדם שעומד על הכביש, ודאי שאין בה ערך חיובי כלשהו; טבוע בה סיכון מובהק לפגיעה קטלנית באדם אחר; המערער צפה את האפשרות שיפגע במנוח ויהרוג אותו".

משהוכח היסוד העובדתי הנדרש, עבר השופט אלרון  לדון ביסוד הנפשי שהתקיים בנהג וציין שמאחר שלפנינו עבירת תוצאה, יש לבחון גם את הרכיב החפצי של היסוד הנפשי. "המערער לא התכוון לגרום למות המנוח, אולם לטענתו לא התקיים בו רכיב חפצי כלשהו, ואילו לגישת המדינה פעל בפזיזות, ובעיקר בקלות דעת, כהגדרתן בסעיף 20(2) לחוק", ציין השופט אלרון וקבע שבנסיבות העניין המערער פעל בקלות דעת.

 

הידיעה ב-YNET על ההרשעה בביהמ"ש המחוזי

השופט אלרון העיר שקלות הדעת מתיישבת עם רצון (או תקווה) כי התוצאה לא תתרחש, אולם דרך הפעולה שננקטת לשם כך מתאפיינת "בנטילת סיכון בלתי סביר". כאמור, סבר  השופט שהמערער ביקש להימנע מפגיעה במנוח, ולשם כך המשיך בנהיגתו והאיץ תחילה את מהירותו מתוך מחשבה כי יחלוף על פני המנוח. "החלטה זו לא התחשבה באפשרות הסבירה שהמנוח יזוז, וכאשר כך קרה בסופו של דבר – היה מאוחר מדי לעצור את הרכב או להתאים את הנהיגה לתזוזות המנוח", ציין וקבע כי משהחליט להמשיך בנסיעתו ואף להאיץ את מהירותו – התקיימו בו רכיבי המודעות וקלות הדעת שביסוד הנפשי של מחשבה פלילית.

לדעת השופט אלרון,  התגבשות היסוד הנפשי בשלב זה מצטרפת לקיום היסוד העובדתי ברגע הפגיעה ולכך שהקשר הסיבתי לא ניתק בשל התנהגות המנוח. התנהגות המערער במהלך האירוע כולו, מתחילתו ועד סופו, והלך נפשו הכולל מצדיקים להטיל עליו אחריות פלילית בגין גרימת מות המנוח.

כאמור, הנאשם עמד לדין בבית המשפט המחוזי שהרשיע אותו בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק, שהיה בתוקף לפני התיקון. סעיף זה קבע ש"הגורם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם, יאשם בהריגה, ודינו – מאסר עשרים שנה". היסוד הנפשי בעבירה זו הוא מחשבה פלילית, קרי: מודעות לטיב המעשה; מודעות לאפשרות גרימת התוצאה; וכוונה או פזיזות, בין באדישות ובין בקלות דעת, לגבי גרימת התוצאה.

לאחר הגשת הערעור התקבל תיקון 137 שביטל בין השאר את עבירת ההריגה, אולם לעניינו יש לציין עבירה אחרת שנקבעה בתיקון- המתה בקלות דעת, המעוגנת בסעיף 301ג לחוק, ולפיה: "הגורם למותו של אדם בקלות דעת, דינו – מאסר שתים עשרה שנה".

השופט אלרון קבע ש היסודות העובדתיים בעבירות ההריגה וההמתה בקלות דעת דומים, ועניינם גרימת מותו של אדם (אין צורך לדון כאן ברכיב "במעשה או במחדל אסורים" שבעבירת ההריגה). היסוד הנפשי של קלות דעת הוא אחת החלופות בעבירת ההריגה והמאפיין המיוחד של עבירת ההמתה בקלות דעת. "הבדל חשוב בין העבירות הוא העונש, שכן בעבירת הריגה, שנהגה לפני תיקון 137, העונש המרבי נקבע על 20 שנות מאסר, ואילו בעבירת המתה בקלות דעת העונש המרבי עומד על 12 שנות מאסר", ציין השופט אלרון וכדי לקבוע איזה סעיף עבירה חל במקרה שלפנינו, הוא פנה לסעיף 25(ב) לתיקון 137. לפי סעיף זה, אם טרם ניתן פסק דין חלוט על עבירה שקודמת לכניסתו לתוקף של התיקון, על בית המשפט לבחון במלואם את ההסדר הקודם לתיקון ואת ההסדר החדש, להכריע איזה מהם הוא הדין המקל ולפעול לפי הוראות סעיף 5(א) לחוק. מאחר וסעיף 301ג מקל יותר מסעיף 298 בעונש הקבוע לעבירה, ועל כן – על פי סעיף 25(ב) לתיקון 137 וסעיף 5(א) לחוק – הרי שחל על המערער סעיף 301ג.

"יוצא", קבע השופט אלרון שיש לבטל את הרשעת המערער בעבירת הריגה, לפי סעיף 298 לחוק, ובמקומה להרשיעו בהמתה בקלות דעת, לפי סעיף 301ג לחוק.

בית המשפט העליון אף דחה את טענת המערער על הרשעתו בעבירה של הפקרה אחרי פגיעה וגם את הערעור שלו על העונש. שהוטל עלי במחוזי- חמש שנות מאסר. "מעשי המערער, הן בהתייחס להמתת המנוח, הן בהתייחס להפקרתו, קשים וחמורים לעצמם. בהמתת שוטר במהלך מילוי תפקידו טמונה חומרה נוספת בשל הפגיעה במערכת אכיפת החוק", ציין השופט אלרון שלא קבע מתי זיהה המערער כי מדובר בשוטר, ואפשר שהדבר התרחש לאחר שהתגבשו בו יסודות העבירה ושעה שלא היה עוד ביכולתו להימנע מפגיעה במנוח.

"סעיף העבירה בגין גרימת המוות השתנה מהריגה, שהעונש המירבי עליה עמד על 20 שנות מאסר, להמתה בקלות דעת, שקבוע לה עונש מירבי בן 12 שנות מאסר. זהו שיקול אפשרי להקלה בעונש, אך אין חובה להפחית את העונש, אלא יש לבחון את העונש על העבירה ה"חדשה" לפי נסיבות העניין", קבע השופט שהותיר את עונש המאסר בעינו. משנה לנשיאת ביהמ"ש, השופט חנן מלצר והשופט דוד מינץ הצטרפו לחוות דעתו של השופט אלרון.